רבקה היתה אשה רמאית שמרמה את בעלה בנוכחות בנה , ובפירוש מלמדת אותו לגנוב.  היא מורה לו שלא לכבד את אביו , אין מה לומר דמות חינוכית להפליא. וכל זה מתרחש אחרי שיותר מפעם אחת מוזכר כמה יצחק אהב אותה  וכמו שציינת התפלל בעבורה לפרי בטן (טוב מן הסתם זה גם בשבילו) אבל היא?  רבקה דואגת רק למאמל'ה האהוב שלה ולאינטרסים שלו שהם בדרך כזו או אחרת אינטרסים שלה.

 

ובהזדמנות זו נזכיר את רחל שרימתה את אביה אחרי שגנבה את התרפים שלו.

 

ומה לגבי שרה? אותה גבירה עריצה שגרמה לכך שאברהם חלוש האופי נאלץ לגרש את בנו הבכור עם אימו הגר למדבר?

 

מענין ובהחלט לא מפתיע שלך כפמיניסטית קיצונית אין אומץ לכתוב על הנשים הרמאיות שבמקרא,   שכן על פי השקפתכן  נשים הן תמיד קרבנות של הגברים . אז הסתפקת בתיאור הכוללני של "אין דמות קדושה".

 

נכון אין דמות קדושה. ולצערך גם לא נשים. זו דרך העולם.

 

 

 

כבר ראינו בפרשת נח שהקב"ה מתאוה לריח ניחוח של בשר עשוי היטב ואיך

הנאתו מן הריח הזה גרמה לו לקבל החלטה שבכל זאת יש באדם איזה יסוד

חיובי אם הוא מסוגל לעשות לו קורת רוח שכזו.

 

 

אבל בפרשתנו אנו רואים שהקב"ה מתאוה לדבר נוסף. וכך למדנו בגמרא

יבמות ס"ד ע"א:

 

 

א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של

צדיקים.

 

וה"תורה תמימה" אינו טומן ידו בצלחת וחש לבאר את המאמר החכם הזה:

 

 

יתכן דמדייק מדכתיב מקודם מעשה התפלה ואח"כ הסבה, ולפי הפשט הי'

צ"ל מקודם ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק, אלא בא לרמז שהתפלה היא סבת

העקרות, והיינו שהכין הקב"ה סבה כדי שיתפללו:

 

 

עשרים שנה אינן הולכות ברגל. כמה תפילות אפשר להתפלל במשך תקופה

ארוכה שכזו? כמה הנאות אפשר להנות את הקב"ה בתפילות הללו?

 

 

אגב, רבי יצחק ידוע כבעל אמירות חכמות ביותר וכבר עמדתי על כך בעבר.

 

 

שיהיה לכולנו, לטוראים הותיקים והמזדמנים, כולל לזייפן הגדול, שבת של

עונג ושל תפילות מענגות. 

۩*)/ו\(*۩

אין לי ספק שהיה מאושפז או נכלא בדין. שימו לב מה אומרים מומחים על קנאים מסוכנים ותגידו לי אם אברהם לא נכלל בהגדרה הזו. והוא לא לבד, גם את דוד המלך הייתי מכניס לשם ועוד כמה חברים ממועדון "אבות האומה"... העיקר שבתנ"ך נתנו לחירפון שלהם נופך רומנטי...

את בצדק מדברת על חשיבות הקשר בין בן לאבא.  אך בדעותיך מקדמת מציאות בה אבא הוא מצרך מיותר וגם אמא.

בית המדרש של הטוקבקים

בואו להצטרף לדיון על פרשת השבוע באמצעות מנגנון הטוקבקים. כאן נפגשים חרדים, דתיים וחילוניים, שלומדים זה עם זה - וזה מזה

ישי: להפלות לטובה סטודנטים חילוניים על פני אברכים
יו"ר ש"ס פועל להענקת סיוע לסטודנטים במטרה להביא להפסקת ההפגנות נגד הציבור החרדי בסוגיית חוק האברכים. בראיון ל-nrg מעריב סיפר ישי כי נפגש עם נציגי הסטודנטים והציע לשנות את החוק כך שסטודנטים יהיו זכאים לסיוע כבר מהילד הראשון, בעוד שהחרדים מקבלים דמי מחייה רק מהילד השלישי. "אני תומך בסטודנטים, אבל המאבק על גב החרדים לא תורם דבר"

פרשת תולדות: הבעל, האישה והמסמרים
מסר מרתק לפרשת תולדות, המלמדת אותנו על שלום בית מופלא ששרר בביתם של יצחק ורבקה. על בני זוג, מסמרים וכאב שאי אפשר לרפא
הגאון הרב זבדיה הכהן כ"ח בחשוון תשע"א 10:02 05.11.10 הדפסה

השבת נקרא על יצחק ורבקה, שהתפללו לה' שיפקוד אותם בפרי בטן, וכמו שנאמר, "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו".

רבותינו דרשו אודות פסוקים אלה, (הובאו דבריהם בפירוש רש"י), "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא התפללו שניהם יחד, במקום אחד, מעין מה שנאמר "ברוב עם הדרת מלך"?

למדנו מכאן, ששלום בית נפלא שרר בביתם של יצחק ורבקה. יצחק, לא פגע ולא העציב את רבקה אשתו על כך שהיא עקרה ואין לה בנים. ורבקה, לא העציבה את יצחק בעלה על כך. גם כשרצו להתפלל לה' בבכי בדמעות שליש ולשפוך שיח לפני ה' באנחה, לא עשו זאת אחד על יד השני, בכדי שלא לגרום צער זה לזו, אלא התרחקו כל אחד לזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך. לכן כל אחד עמד בזוית אחרת.

זהו שלום בית אמיתי של בני זוג צדיקים, הנזהרים שלא לפגוע אחד בשני, גם כשהמצוקה שווה בשניהם יחד. לא אחת אנו שומעים בני זוג שאומרים 'מה בכך שהשני נפגע ממני? לא נורא, אחר כך אבקש את סליחתו'. עלינו לדעת, כי כל פגיעה בשני, אף שאחר כך מבקשים סליחה, תמיד תישאר צלקת בלב, שלעיתים נשארת לעולם. החכמה היא להיזהר בכבודו של השני, ומראש לא לפגוע בו.

מספרים על זוג שחיו יחד, והבעל לא היה זהיר בכבוד אשתו, הוא היה חד לשון ופגע בכבודה תדיר. לימים, יצא לנוח בגינת החצר של ביתם, וראה על אחד העצים הרבה מסמרים שהיו תקועים עד חציים בעץ. תמה האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, אמרה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת כמה פגעת בי!

הביט הבעל בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד התחרט והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת היא לו ממנה, בכל פעם שאתנהג אלייך בכבוד, תוציאי מסמר אחד מהעץ, עד שבסופו של דבר לא ישארו מסמרים בעץ. הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום הבעל שיפר את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד רב, והיא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הורידה מסמר אחר.

עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד הבעל יוצא לגינת החצר, והנה העץ נקי ממסמרים. שמח מאוד ומיד קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי להתנהג יפה, והנה העץ נקי ממסמרים! ענתה לו אשתו החכמה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים... החורים נשארו!

שבת שלום!

לרבקה בנבואה זו את העתיד שרב יעבד צעיר ,מדוע כל כך השתדלה להשיג את ברכת יצחק ליעקב,הלא העתיד כבר הובטח לה. וצריך לומר שההבדל בין נבואה לברכה קשור לענין הידיעה והבחירה כפי שנגע בה הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ה ה"ב. וע"כ בהיותנו בעולם הבחירה יש מקום להשתדלות לקבל ברכת צדיק אף אם כבר נקבע הדבר בעולם הידיעה. (כרם טוביה)

זה מאוד חשוב לי בכדי לדעת אם לפתח כלפיו סימפטיה או שינאה.

כידוע שאסרו עלינו הרבנים לאכול בשר וחלב. וכמו שהבנתי בשיחות סלון פתוחות על לובסטר מהמקפיא שגם להנות מתערובת של בשר וחלב אסור. ומהיכן המציאו הרבנים את האיסור הזה ? מהטקסטים בתורה. האיסור מופיע 3 מופעים בטקסטים והרבנים הציאו לנו כל פעם איסור אחר. כאשר בפועל יש מופע אחד בתורה שאברהם הוציא למלאכים בשר וחלב ובכתובים נטםיע תיאור של בשר וחלב מעורבים ללא כל ספק.

בשיר השירים שלפי המסורת היהודית כתב שלמה שלפי המסורת של קושית היה ממזר נכתב בפרק 4 פסוק 11

נפת תטפנה שפתותיך כלה בשר וחלב תחת לשונך וריח שלמתיך כריח לבנון.

 

הדבר הזה מלמדנו שני דברים חשובים ושוים דיון.

1. שהמדובר כאן בבשר וחלב ביחד שהרי כתוב תחת לשונך ולא הבשר מעל והלשון והחלב מתחת אלא שניהם ביחד תחת לשונך. מה שלא מותיר כל ספק להבנת ההיתר המפורש.

2. ששלמה שהיה ממזר לפי קושית היה אדם די פתוח ומתקדם הייתי אומר כמעט כמו הרמב"ם ואל תשכחו שגם כלב היה לו בבעל המון והוא מכר אותו תמורת אלף כסף וגם התיר מפורשות לאכול בשר וחלב ובאותו הזמן ללא הפסקה של 6 שעות כפי שהמציאה לנו היהדות הרבנית.

 

ולמה אני מספר לכם את כל החידוש המדהים הזה ? ללמדכם שככה אפשר להגיע לכך שעשיו היה הצדיק ויעקב היה הרשע. שאברהם היה הרשע ונמרוד היה הצדיק. שיצחק היה הרשע וישמעאל היה הצדיק. ובקיצור הטקסטים הללו זה משהו משהו אפשר להמשיך ולדלות מהם דברים נפלאים וחידושים מדהימים ומרעישים שמשום-מה לא ראו הרבנים והאברכים וילדיהם הרעבים.

 

 

שוב היא מנסה לפרש לנו את סיפור העקידה על יסודות פסיכולוגיים וכאלה...

 

 

היא אינה תופסת שכל הפירושים שלה זה בולשיט אחד גדול. מה שעניין את

יצחק אלו הבעיות ההלכתיות.

 

 

כבר הזכרתי את המדרש האומר שיצחק חשש שלא יפסל בשחיטה ועל כן

בקש מאביו שיקשור אותו חזק חזק שלא יזוז בשחיטה.

 

 

כך גם מפרש הרב ר' אברהם יהושע השיל מקרקא, שהיה אחד מגדולי ישראל

בדורו. נולד בערך בשנת שנ"ה ,1595 לאביו ר' יעקב, שהיה אז רב בבריסק,

והיה לתלמידו המובהק. מגיל צעיר נודע כעילוי חריף באופן יוצא מהכלל. 

 

 

בפסוק ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ויאמר אברהם אלהים יראה

לו השה לעולה בני וגו'. איתא במדרש יראה לו השה ואם לאו לעולה בני עיין

שם. ויש לבאר דהנה בהפסוקים יש לדקדק הרבה חדא למה שאל יצחק זאת

דוקא לאחר שהניח עליו העצים ועוד וכו'. ויש לומר דהנה איתא במסכת

פסחים דף ס"ו פעם אחת חל ערב פסח להיות בשבת וכו' אמר ליה רבי שכח

ולא הביא הסכין מערב שבת מהו וכו' למחר מי שפסחו גדי תוחב לו בקרניו

וכו' ופריך הגמרא והא קעביד עבודה בקדשים ומשני דבתחילה מכניס אותו

לעזרה והדר מקדיש ליה עיין שם. אם כן יש לומר דזאת היתה השאלה ששאל

יצחק. דכתיב ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו. על כן שאול

שאל האיש איה השה לעולה. דבשלמא עד השתא היה סבור שהוא בעצמו

יהיה העולה. אך השתא כיון דחזי דהניח עליו העצים והא עבודה אסור

בקדשים. אם כן מוכח שהוא לא יהיה העולה לכן שאל הנה האש והעצים רצה

לומר כיון שמונחים עלי העצים אם כן איה השה לעולה. והשתא שפיר השיב

לו אברהם אלהים יראה לו השה ואם לאו לעולה בני אבל עד השתא עדיין לא

הקדשתיך ומותר לעבוד בך:

ע"כ

 

 

הנה עוד פיתוח טכנולוגי ישראלי מקורי. (אומנם מהמאה הי"ז אבל בימינו

ישנם פיתוחים לא פחות גאוניים). פיתוח כזה היה אבי רט רוצה לראות

בתערוכת אקספו. זה האור לגויים האמיתי ולא הדיסק-און-קי והמצלמה על

גרגר האידיוטיים.

 

בטור הקודם נשלחו רמזים בדבר זהותו של הזייפן, ושכל הטוראים יודעים מי

הוא, כביכול.

את כלימתי אני מזכיר היום. אין לי קורטוב של מושג ולא קצה חוט בדבר

זהותו.בתחילה הייתי סבור שהוא מישהו. המשפטים על כריות ואיטונג וכיו"ב

הזכירו לי את ה"חמוצים" שלו.

אך דא עקא, הזייפן נשמע הרבה יותר אינטליגנטי ומתוחכם. גם סגנונו אינו

סגנון שבבניקים של ישיבות קדושות. האם הייתם מעלים בדעתכם את מישהו

מצטט פסוקים מישעיהו פרק ב'?

אי לכך, כל מי שסבור שיודע הוא בברור מי הוא הזייפן שיואיל לגלות אוזנינו.

ולמרא דטורא אני חוזר ואומר - בהעלותך את תגובות הזייפן אתה נותן יד

לפושעים.

 

ירצו להעלותם ארצה על חשבון הציבור,להיכן נגיע? איך ילמדו הסטודנטים את המדע העליז?

הטור מלמדת בהיברו יוניון קולג'? חוששת היא לומר שריפורמית היא?

נהניתי מהכתיבה המקורית והמעיזה שלך.תודה!

אתר זה אינו אתר שומר שבת בכל מדוריו

וגם מדור יהדות אינו צריך להיות מחויב בכך.

 

לידיעת YNET : יש יהודים שכותבים בשבת ויש יהודים שאינם סבורים שכתיבה בשבת אסורה להם. יתירה מזאת; יש לאפשר גם ללא יהודים להשתתף בדיון הציבורי - גם בנושאי יהדות. למה לא?

 

אם המדור בכלל ובית המדרש לטוקבקים בפרט - מיועד לכל הזרמים ביהדות הרי שיש לאפשר לזרמים לזרום גם בשבת.

 

אני מכבד את שומרי השבת ואינני מצפה מהם שיכתבו ויגיבו לרוחמה או לטוראים בשבת וגם לא בחג, כמובן. המשוואה צריכה להיות הדדית ובשם הפלורליזם והפתיחות המוצהרת של YNET המאפשרת דו-שיח בין כל הזרמים, יש לאפשר תגובות גם בשבת, למי שרוצה בכך, מבלי שהדבר יפגע במי ששומר את השבת בדרך שלו.

מדוע תגובות שכתבתי בשבת אינן עולות?

אם הסבה לכך היא "שגרת הפידוחים" הנורמלית - דייני, אך נדמה לי שלא כך היא...!

 

הראיה הטובה ביותר תהיה פרסום תגובה זו, בשבת.

 

נמתין ונדע.

 

תודה.

 

 

אבל לך תתווכח...

איך יתכן שהכתות פועלות בישראל בצורה חופשית

איפה המפלגות הדתיות בעינין

האם רק לקבל עוד כמה שקלים זה חשוב.ולתת לכתות כמו בני ברוך לזהם את

עמינו מזה הם מתעלמים

תתעוררו

 

בחלום הלילה גדעון מקבל את המשימה הראשונה, והיא שני חלקים: א. ניתוץ מזבח הבעל וכריתת האשרה; ב. בניית מזבח  לה' "על ראש המעוז הזה במערכה" והקרבת הפר השני עליו.

משימה זו נועדה לבחון את התאמתו לתפקיד ובה-בעת - להכשירו לתפקיד ולמשימה העיקרית - להושיע את עמו מכף מדיין. עליו לגלות אומץ לב ביציאה חזיתית נגד אנשי עירו ומשפחתו וסיכון חייו בהנפת דגל המאבק נגד עבודת הבעל, כדי להוכיח עצמו ובעיקר כדי לתת לו תשובה על תלונתו כי ה' נטשנו... עליו להפנים כי התנאי לכך שאפשר לצפות להחזיר אותן 'נפלאות ה' אשר סיפרו לנו אבותינו' - הוא החזרת בני ישראל לברית עם ה', שאותה נטשו בכך שעבדו את הבעל.

האתגר של המעשה הזה, הוא שיבנה בלב גדעון את "המעוז הזה במערכה", ויתן לו את האומץ הדרוש למערכה נגד מדיין. קודם הוא צריך להתמודד עם הפחד שלו מבני משפחתו ומבני עירו, והכתוב מפרש כי המשימה נועדה לעקור מגדעון את הפחד - ע"י כך שהכתוב מספר לנו על הפחד: "ויהי כי ירא את בית אביו ואת אנשי העיר..." (פס' כז).

 

"ויאמרו איש אל רעהו... וידרשו ויבקשו..."

פסוק זה מתכתב בציניות עם הכתוב בדברים יז, ד: "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב". כאשר נודע על מעשה של אדם שעובד עבודה זרה, יש לדרוש היטב ואם זה נכון... וכו', והנה כאן אנשי העיר פועלים כביכול לפי הציווי של התורה... אבל הפוך: כאשר נודע המעשה, הם "דורשים ומבקשים", היינו חוקרים בדבר, כדי לגלות את הפושע שהרס את מזבח הבעל.

 

גדעון עדיין אינו מוכן למשימה.

שני דברים מעידים על הליקויים בביצוע המשימה:

 

א. את המשימה הוא אינו מבצע בריש גלי אלא "ירא... מעשות יומם ויעש לילה";

ב. לאחר שנתגלה המעשה, גדעון אינו נשמע כלל. אינו מתייצב להגן את מעשהו.

 

אין המעשה מתקיים במלואו אלא בהתרסה והפגנה לאור יום. ולא זו בלבד שגדעון עושה בהחבא, בלילה, אלא הוא אינו מודה במעשה ומסתתר! שהרי אנשי העיר היו צריכים לחקור ולדרוש כדי למצוא את המבצע, ואחרי שמצאו הם אומרים "הוצא את בנך" כלומר, הוא הסתתר.

 

לפיכך היה צורך להמשיך בתהליך הכנתו והתאמתו של גדעון לתפקיד.

וכך יהיה בהמשך.

 

מקביל ל -

"אבי אבי למה עזבתני (1)"

"אבי אבי למה עזבתני (2)"

 

כך קרא ישוע אל אביו, בהיותו על הצלב:

 

"אלי אלי למה שבקתני, והוא אלי אלי למה עזבתני"

(מתי 27: 46)

(מרקוס 15: 34)

 

האתם תריבון לבעל, אם אתם תושיעון אותו...

אשר יריב לו יומת עד הבקר

אם אלהים הוא - ירב לו, כי נתץ את מזבחו

 

יואש מתרכז בחלק הראשון: "האתם תריבון לבעל" ובהמשך דבריו זונח את החלק השני "אם אתם תושיעון אותו".

השימוש בפועל "לריב" ביחסי בני-אדם - אלהים, בהקשר מיוחד זה של הופעתו של האל בקרב בני אדם, חוזר אל שחר התיאולוגיה הישראלית. בשמות יז, ז כתוב: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר, היש ה' בקרבנו אם אין". וגם הנביאים השתמשו בפועל "ריב" לתאור תגובת ה' כלפי מפרי הברית וכלפי אויבי האמת והחסד:

ירמיהו (כה, לא) אמר:

"בא שאון עד קצה הארץ, כי ריב לה' בגויים, נשפט הוא לכל בשר. הרשעים נתנם לחרב, נאום ה' "

הנביא הושע אמר (ד, א)

"כי ריב לה' עם יושבי הארץ, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ"

והנביא מיכה (ו, ב)

"כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח"

 

אם כן, יואש אומר לאנשי העיר, כידוע, אלהים הוא אשר יריב את ריבו עם אויביו. ואם הבעל הוא אלהים - הוא יריב במי שנתץ את מזבחו. ריבו של אלהים אינו כריב בני האדם, הוא פועל בעקיפין, לאורך זמן, ובאמצעות שליחים. ועל כן דרישתכם לפעולה ישירה ומיידית - היא מופרכת ופוגעת באותו האל. והראיה שהוא מביא בפניהם: אילו היה האל-הבעל פועל ישירות ובאופן מיידי, הרי שהיה פוגע לאלתר בגדעון, שנתץ את מזבחו בלילה, והיה ממית אותו עד הבוקר ("אשר יריב לו יומת עד הבוקר"!)

 

והם מקבלים את דבריו ואומרים: "ירב בו הבעל, כי נתץ את מזבחו". כלומר, הבעל יעשה כן בעתיד, בזמן שיראה לנכון, ובדרכו הוא...

 

לא ברור מה קורה כאן.

בכל השופטים הקודמים, יש סדר דברים טבעי והגיוני: השופט עושה פעולות המעידות על התארגנות מצד בני ישראל לקראת עימות עם נוגשיהם, ובתגובה לכך, האויב המשעבד מארגן את צבאו ונערך למלחמה נגד בני ישראל. והנה כאן קורה דבר מוזר, גדעון לא עשה שום פעולה של התארגנות עדיין, טרם אירע שום אירוע המעיד על מרד או מהלך צבאי כלשהו, בסך הכל איזה עימות קטן בתוך משפחת אביעזרי ובעיר עפרה, שאינו נוגע לכאורה ליחסים בין השבט לבין מדיין, וכבר אנו קוראים:

 

"וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו ויעברו ויחנו בעמק יזרעאל".

 

חסר כאן משהו. מסתבר כי האפיזודה של הריסת מזבח הבעל והקמת מזבח ה' בעפרה, היכתה גלים בקרב כל מנשה ובקרב השבטים השכנים. גדעון כבר מודיע את כוונותיו ומגלה את הסיבה להתנהגותו, והיא - הוטלה עליו שליחות מעם ה' להושיע את העם ממדיין, והוא ביצע את השלב הראשון, הריסת מזבח הבעל. האויב מתייחס בכל הרצינות לשליחות הזו, והוא נערך למערכה עם כל כוחו וכל סיוע שהוא יכול לגייס, מעמלק ובני קדם (ישמעאלים). הם עוברים דרך ארוכה מן הדרום עד עמק יזרעאל, כדי למצות את העוצמה המספרית שלהם בשטח מישורי נרחב, נגד הצבא המקרי והמועט של שבטי מנשה ונפתלי ואשר.

 

תחילה נאספים אל גדעון בני משפחת אביעזר, ולאחר מכן כל שבט מנשה, ולאחר מכן שלח גדעון שליחים גם לשבטי נפתלי וזבולון ואשר, והם נענים לקריאה. את שבטי זבולון ונפתלי הגיבורים כבר פגשנו במלחמת דבורה וברק נגד סיסרא, וגם כאן הם מתגייסים ראשונים למערכה. אשר, שהיה בין 'המשתמטים' שספגו בוז מדבורה, נענה לקריאה של גדעון. מנשה הוא שבטו של גדעון, והוא שם ראשון.

 

מדוע לא שלח גדעון שליחים להזעיק למערכה שבטים אחרים?

מה עם אפרים?

עוד נראה בהמשך מה עם יתר השבטים, מה היה חלקו של כל שבט במערכה, וכן סיפורו של שבט אפרים, שהצטרף מאוחר יותר, והיתה לו תלונה קשה על כך.

צייד איננו אדם מלא חמלה, אלא אם כן הנוצרים שצדו את היהודים ושרפו אותם באוטו דה פה עשו זאת מתוך חמלה. מסקנה הגיונית רק לפי דרך המחשבה המעוותת של ויס.

אם יצחק היה איש של חמלה, כפי שמנסה ויס להטיף, הרי שלא ייתכן שהוא יאהב את עשו בשל הצייד שבפיו.

לכי ויס, לכי לבקש בחזרה את הכסף מהמורה שלך להבנת הנקרא.