על הציות

בילדותי דמיינתי את הפושעים הנאצים כחיות טרף, מעין מפלצות עם מבטא גרמני כבד ומכוער. לא יכולתי להכיל בתוכי אירוע זוועתי כמו זה של שואת היהודים מבלי ליטול ממבצעי הפשעים את דמות האדם שלהם. ככל שבגרתי נאלצתי להתמודד עם העובדה שהמרצחים היו אנשים רגילים, שעיר ההריגה הקרויה אושוויץ נמצאת בעולמנו שלנו ושבאופן מחריד "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". מראשית נעורי קיננה בי השאלה: מה הפך אותם לשוחטים?

כל ניסיון לצמצם את התשובה לסיבה בודדת יסלף את האמת אך אין ספק שאחת התשובות המרכזיות לשאלתנו טמונה בנטיית האדם לציית לסמכות. במבנה ההיררכי הקשוח של הרייך השלישי, אנשים מעטים בעלי אידיאולוגיה רצחנית אשר הצליחו לייצר לעצמם סמכות שנתפסה בציבור כקדושה, יכולים היו לתת כל פקודה לעשרות ומאות אלפי עושי דברם ואלו לחצו על ההדק, הזרימו את הגז והבעירו את המשרפות כמעט כמכונות.

הדוגמא המובהקת ביותר לטיפוס הצייתן היה פקיד בדרגת סגן אלוף העונה לשם אדולף אייכמן. בתוקף תפקידו היה אייכמן אחראי על מבצעי הגירוש ההמוניים של יהודים לגטאות ולמחנות ההשמדה. מחלוקת עמוקה מתנהלת זה שנים סביב דמותו. יש חוקרים שתיארוהו כמפלצת אנטישמית רווית שנאה אשר אם לא הייתה מקבלת את פקודת הפתרון הסופי הייתה ממציאה אותה בעצמה ויש שתיארוהו כדמות פקידותית אפורה וצייתנית שהייתה ממלאת על הצד הטוב ביותר כל פקודה בלי קשר לתוכנה. דומני שהאמת מצויה בין שני התיאורים האלו.

אייכמן ניכנס למפלגה הנאצית מבלי שהכיר את תורת הגזע ההיטלריסטית והשתדל להיות מוצב בתפקיד שבו יזכה לקידום המהיר ביותר. שנאת יהודים לא עניינה אותו כלל, אך הוא רחש כבוד עצום לסמכות שהקרינו מפקדיו והלך להתמחות בנושא היהודי כדי לטפס בסולם הדרגות. במהלך השנים גילה אייכמן יעילות יוצאת דופן בעבודתו. אין לי ספק שאת היעילות הזו הוא היה מגלה גם אם היה מקבל פקודה לדאוג לרווחת היהודים ולא לגירושם. עם השנים הושפע אייכמן יותר ויותר מסביבתו וממפקדיו וכשהגיע הפקודה לגרש את היהודים למחנות ההשמדה, הוא כבר היה לא רק ביצועיסט מעולה אלא גם שטוף בשנאה אנטישמית. תשאלו: האם באמת ניתן לשנוא ולהרוג על פי פקודה? ככל שהעמקתי בדמותו של אייכמן נאלצתי להודות בתשובה הקשה: כן, ניתן.

השואה הייתה איומה בקנה המידה שלה אשר התאפשר בגלל הטכנולוגיה המודרנית ואורך המלחמה. בשל זכרה החי בקרבנו בדמות ניצולים ובניהם אין להשוותה למקרים אחרים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהמנטאליות של מילוי פקודות ללא קשר לתוכנם, הייתה קיימת מאז ומתמיד. גם בחלק מהסיפורים המכוננים של תרבותנו שלנו שנאו והרגו על פי פקודה.

רחמי שאול והכיסא האבוד

אחת המצוות קובעת כי יש "למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן". והנה בספר שמואל מופיע הסיפור המחריד על ביצוע צו זה. דורות רבים לאחר שעמלק מזנב בבני ישראל מצווה אלוהים את שאול: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". אנשים רגילים מקבלים פקודה לחסל אוכלוסייה אזרחית, כולל תינוקות, במסע נקמה מטורף – והם מבצעים. שאול וצבאו מבצעים השמדת קהילה, אך חסים על מיטב הצאן והבקר ועל המלך אגג. שמואל לא מוותר על טיפות הדם האחרונות וגוער בשאול ובעקבות כך מוּצַא אגג להורג. הרחמים המעטים כל כך שבכל זאת גילה שאול עולים לו בכיסאו.

חז"ל לא יכלו להשלים עם הדמות הצייתנית העולה מספר שמואל והוסיפו קטע לסיפור אשר בו שאול מתווכח עם אלוהים ומנסה לשכנע אותו שאין להרוג סתם כך ילדים חפים מפשע (תלמוד בבלי, יומא כ"ב ע"ב).

ככל הנראה גם כותבי הגמרא הוטרדו קשות מהשאלה: מדוע שאול התנכ"י לא התווכח מרה עם אלוהים כפי שעשה אברהם בפרשת סדום? מדוע לא זעק אליו: "השופט כל הארץ לא ייעשה משפט"? ומדוע היוצאים למלחמה לא סירבו לפקודת השמד הזו? התשובה היא שדבר האל נתפס כקדוש בעיניהם וסמכותו כמוחלטת. צדק ישעיהו ליבוביץ כשכתב לאחר פעולת התגמול בקיביה: "על דברים שבקדושה - ואולי רק עליהם - מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור".

חז"ל ביצעו מהפכה במקרא בהכריזם: "לא בשמים היא" ופוסקים רבים עקרו את משמעות מצוות מחיית עמלק בפרשנויות שונות. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי גם הכפפת האדם לסמכות של רבנים ופוסקים היא מסוכנת ופסולה. הנה התשובה המוחצת והקשה לעיכול לשאלה שהציקה לי מנעורי: אנשים רגילים הופכים לרוצחים כשהם מוותרים על חירותם והופכים לממלאי פקודות. השיעור שלימדו אותי הזוועות - לעולם אין לו לאדם להכפיף עצמו לחלוטין לסמכות כלשהי, בין אם זה אל, אדם או מדינה. אין סמכות קדושה.