"העור בו אני חי": אלמודובר חודר ומצמרר
בסרטו החדש "העור בו אני חי", פדרו אלמודובר חוקר טריטוריה חדשה ופחות מתחנפת לקהל, והתוצאה היא מלודרמה קרה, אכזרית, עוכרת שלווה ומרתקת
סרטו החדש של פדרו אלמודובר, "העור בו אני חי" ("La Piel Que Habito"), משווק משום מה כגיחה של הבמאי הספרדי המהולל אל טריטוריית סרטי האימה. ובכן, גם אם אמנם ישנן בסרט נגיעות של אימה סוריאליסטית נוסח דיוויד קרוננברג – קשה לחשוב על תיאור פשטני יותר של הסרט.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אם כבר, סרטו הנוכחי, ה-18 במספר, של אלמודובר, הוא מלודרמה אפלה, חסרה כמעט כל רגש, וקיצונית בהרבה מעבודותיו הקודמות. נדמה שאלמודובר הפעם, באקט מעורר הערכה, החליט לעשות יצירה שהתשוקה היחידה המניעה אותה היא נקמה. עבודה קולנועית שנמנעת מלהחניף לקהל הדודות הבורגניות, שבזכות העיצוב הכה-מוקפד והעלילות המלודרמטיות, הפכו את סרטיו, מאז "הכל אודות אמא" – ללהיטים.
אנטוניו בנדרס, ששב לעבוד עם אלמודובר בדיוק עשרים שנה אחרי "קשור אותי, אהוב אותי", מגלם פה דמות שמזכירה מאוד את אלה שמזוהות עם וינסנט פרייס – מדען מיוסר ומרושע השקוע בעיצומו של ניסוי בעל השלכות מפלצתיות. הוא, כמסתבר, פיתח עור מלאכותי, אמיתי ורך למגע אך עמיד בפני אש, ומשתמש באישה צעירה ומבוהלת (אלנה אניה, "דבר אליה") שהוא מסתיר באחוזתו האולטרה-מודרנית שבטולדו, כשפן הניסיונות שלו.
המדען, מנתח פלסטי בעל שם, מתקשה להתגבר על מותה של אשתו האהובה, שבעקבות שריפה שחרכה את גופה – שמה קץ לחייה. להמצאתו החדשה הוא אף קורא על שמה, גאל. באחוזתו-טירתו, בה הוא מתגורר בחברת אמו המפלצתית (מריסה פארדס, מכוכבותיו הקבועות של אלמודובר), פזורים מסכי טלוויזיה לרוב. דרכם הוא מתבונן באסירה שלו, שזהותה האמיתית היא אחד הסודות הגדולים שנחשפים במהלך הסרט.
בחינה מחודשת של גבולות הגוף והזהות
ההיבט הזה של הסרט מזכיר מאוד את סרט הבלהות הסוריאליסטי של ז'ורז' פראנז'ו מ-1960, "עיניים ללא פנים". שם גילם פייר בראסר מנתח פלסטי החוטף ורוצח נערות תמימות במטרה להעניק את חלקי הפרצוף שלהן לבתו שפניה שלה התעוותו לחלוטין בתאונת דרכים. דרך העיסוק בהשתלת פנים ועור, והניסיון ליצור "אדם חדש", עולות מאליהן שאלות של זהות, בריאה ויצירה – נקודה המאפיינת את הספרות הגותית מאז "פרנקנשטיין".
גם יצירת המופת ההיצ'קוקית, "ורטיגו", מ-1958, עולה בזיכרון נוכח הסיפור שבמרכזו בריאתה הסימבולית מחדש של אישה מתה במטרה להתגבר על תחושות של אובדן, מלנכוליה ואשמה. אך, כאמור,דומה שאלמודובר מעולם לא היה קרוב כל כך ברוחו לסרטיו של דיוויד קרוננברג – וההשוואה בין שני היוצרים הללו בהחלט מעניינת – בעיקר בכל הנוגע לייצוג של אימה שמקורה בגוף, גם אם מושלם ונחשק כמו בסרט הזה.
כמה מהנושאים השבים ועולים בקביעות בסרטי אלמודובר, נוכחים גם כאן - אמהוּת, זהות מינית ותשוקה מתוּוכת. כמיהתו של המנתח הפלסטי אל האסירה שלו אינה קשורה אך ורק בתשוקה לאובייקט שאבד, רעייתו, אלא מבטאת גם תשוקה אחרת, כזו הקשורה בסיפור הנקמה שבמרכז הסרט, וממומשת באמצעות הטרנסגרסיביות של הגוף, וערעור מוחלט של הגבולות שבין גוף אחד לאחר, ובין זהות אחת למשנתה.
הזיקה בין המנתח המטורף והמיוסר לבמאי הסרטים אף היא עולה בסרט דרך מסכי הענק שמבעדם הוא צופה באישה הכלואה. יחסי השליטה והתשוקה המובעים באמצעות הדימוי הזה – אלגוריה חזותית מרשימה ליחסים שבין הבמאי-הגבר והדמות-אישה שהוא בורא – משתלבים באלגנטיות בעיסוקו של "העור בו אני חי" בשאלות של זהות משתנה, נכפית, אחת שנבלעת בתוך אחרת.
ומה שמקורי בסרט של אלמודובר, הוא יכולתו של הפלסטיקאי-במאי לשלוט, באמצעות העדשה, בגודלה על גבי המסך של הדמות שלו. לעיתים ממוזערת, לעיתים מאיימת לבולעו. היא אלה ואסירה, אישה ובובה, מושא נקמה ומקור של אובססיה.
הצד האפל והטוב של אנטוניו בנדרס
מרבית סרטיו של אלמודובר עוסקים בשאלות של זהות מינית, על פי רוב דרך דמויות של טרנסווסטיטים וטרנסקסואלים שמאכלסות אותם. ואולם, נדמה שזהו סרטו הראשון – עיבוד חופשי לנובלה "Mygale" מאת הסופר הצרפתי טיירי ז'ונקה – שמתייחס אל הנושא דרך הספקטקל של הגוף, באמצעות דיון ישיר, ויהיו אף שיאמרו פרוורטי, בקשר שבין מעטפת (עור) וזהות.
על אף היופי האסתטי – העיצוב פה מושפע מעבודותיה של הפסלת האפלה, לואיז בורז'ואה, מהקולנוע הסוריאליסטי המוקדם של לואיס בונואל, וכן מאמן ה-giallo, סרטי האימה האיטלקיים, דריו ארג'נטו, וזוהי רשימה חלקית בלבד – יש משהו קר מאוד ב"העור בו אני חי". מבריק ובורק כמו כלי העבודה המתכתיים של הפלסטיקאי, אך חסר כל רגש. אדרבא, סצינות של אונס, סדיזם צרוף, והשתלת וגינה בכפיה מחליפות את היצריות התוססת והתאווה השוקקת שאפיינו כמה מסרטיו הקודמים.
ואף על פי כן, "העור בו אני חי" טוב בהרבה מסרטיו האחרונים של אלמודובר. קודם כל, בזכות הטון השונה, שמעיד על נכונותו של במאי ה"בון טון" לנסות דרכים אחרות, מחניפות ופופולאריות פחות (וסביר להניח שסרטו זה יזכה להצלחה פחותה מזו שהיתה לקודמיו). ולא פחות חשוב – אלמודובר אינו מהסס לחשוף הפעם את צדה האפל, המצמרר והסוטה של ההערצה לנשיות, לנשים ולגוף הנשי שנחגגה בעבודותיו מאז ומעולם. במובן זה, מדובר אפילו בסרט נועז.
בנדרס שב ומתגלה כשחקן בעל מורכבות ניכרת – לו רק יינתנו לו יותר תפקידים כאלה – ולצדו בולטים אלנה אניה, עם קריירה הוליוודית מובטחת, כוורה, האישה הנתונה בכלא עורהּ, וכן יאן קורנט, התגלית החדשה ומעוררת ההתפעלות של אלמודובר, כבחור צעיר המעורב בסיפור הנקמה המחריד.
