"מלנכוליה": לארס פון טרייר על הגג
הבמאי השנוי במחלוקת לארס פון טרייר מציג ב"מלנכוליה" עוצמה ויזואלית שנמנית על שיאי הקולנוע בשנים האחרונות. יצירת המופת מבשרת על שקיעת האנושות והכמיהה לעבר החידלון, בדומה ליצר ההרס העצמי של הגאון הקולנועי במציאות
בפסטיבל קאן האחרון שניים מהסרטים הבולטים והשאפתניים חיברו בין הקוסמי והאישי – "עץ החיים" של טרנס מאליק (שזכה בפרס דקל הזהב) ו"מלנכוליה"("Melancholia") של לארס פון טרייר. עם הקרנתו היה ברור כי "מלנכוליה" הוא מתמודד משמעותי בתחרות, אך לבסוף הוא זכה רק בפרס בודד לשחקנית קירסטן דאנסט. הבמאי הדני יכול לפחות להתנחם בזכיית "מלנכוליה" בפרס הסרט הטוב בטקס האוסקר האירופי שהתקיים לאחרונה בברלין.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
האירוע שהתרחש בין בכורת הסרט לטקס הענקת הפרסים כבר זכה למקום של כבוד ברשימת הרגעים המביכים בהיסטוריה של הפסטיבל. כזכור, במסיבת העיתונאים שליוותה את ההקרנה, פון טרייר ליהג את עצמו לדעת ("אני נאצי") והאירוע הפך למופע ספקטקולארי של הרס עצמי.
עוד על פרשת התבטאותו של לארס פון טרייר בקאן:
על מידת הרצינות של הנאמר בהחלט יש מקום להתווכח, אך כמעט מתבקש שאירוע זה יעיב על סרט שעוסק במהותו בגילום הקוסמי של תחושות ייאוש וחידלון. "מלנכוליה" הוא שמו של הכוכב שהורס את כדור הארץ בסיקוונס הפתיחה המפעים של הסרט. כוכב זה נמצא בדיאלוג מתמיד עם נפשה של הגיבורה ומגיע, במידה רבה, כמענה לייסוריה. נראה ש"מלנכוליה" הוא גם מענה וביטוי לנפשו המתוסבכת של פון טרייר, כשהגיבורה היא אלטר אגו מובהק שלו.
ממשיך במסורת טרקובסקי
פון טרייר אינו במאי שקל להתמודד עם סרטיו. הוא נע באופן מאתגר בין אירוניה ומנגנוני ניכור צורניים למלודרמטי והסנטימנטלי. סרטיו קשורים בדרכים עמוקות אלו לאלו, עד שלעיתים קשה להעריך את איכותו של סרט בודד מבלי לראות את המכלול. אך לא מדובר רק על פרספקטיבה הנובעת מיצירתו שלו, אלא גם זו הנובעת מיצירות הספרות, תיאטרון או הקולנוע איתן הוא מקיים דיאלוג. ב"מלנכוליה" נדמה כי פון טרייר, מעריץ ידוע של הבמאי הרוסי הגדול אנדריי טרקובסקי, מתכתב עם שניים מסרטיו.
השפעת הכוכב הענק המתקרב לכדור הארץ על הגיבורה מזכירה את "סולאריס" (1972) והמימד האפוקליפטי-אינטימי של הסרט את "הקורבן" (1986). יידרש עוד פרק זמן לעבד את החוויה ש"מלנכוליה" מציע, אך לאחר שתי צפיות אני נוטה לחשוב כי מדובר באחת מעבודותיו המשמעותיות והכנות יותר של פון טרייר.
הסרט נחלק לשני חלקים, כשמן של שתי הדמויות הראשיות שהן גם אחיות. ב"ג'סטין", החלק הראשון, מוצגים אירועי ליל החתונה של ג'סטין (דאנסט) עם מייקל (אלכסנדר סקושגורד). החתונה מתרחשת באחוזה המפוארת של אחות הכלה קלייר (שרלוט גינזבורג) ושל בעלה ג'ון (קיפר סת'רלנד). הכלה שמתחילה את הערב במצב רוח מרומם חווה שקיעה נפשית ותחושת נתק הולכת וגוברת מבעלה לעתיד.
נקודת המפנה מתרחשת בתחילת הערב, בחילופי הדברים אותם נושאים הוריה הגרושים של הגיבורה: האב התלוש דקסטר (ג'ון הארט) והאם הקשה והמרירה גאבי (שרלוט ראמפלינג), שלא מסתירה את תיעובה למוסד הנישואים. במהלך חלק זה תשומת הלב של הגיבורה מתחילה לנדוד לעבר האירוע האסטרונומי החריג, שבו כוכב מתנתק ממקומו הרגיל בשמים ונע במסלול המוביל אותו לכדור הארץ.
"קלייר", חלקו השני של הסרט, מתרחש מספר ימים לאחר אירועי החתונה. ג'סטין סובלת מדיכאון קשה שכמעט ואינו מאפשר לה לבצע פעולות פשוטות, ולכן היא נאלצת לחזור לאחוזה בה גרה אחותה. מכיוון שבחלק זה ג'סטין היא בעיקר פאסיבית, נקודת המבט של קלייר היא זו המודגשת – הדאגה שלה לאחותה המעורערת והחרדה שלה מהכוכב ההולך ומתקרב במהירות.
דיכאון יפהפה
גוף היצירה המרכזי של פון טרייר הוא בטרילוגיות המקיימות ביניהן התפתחות דיאלקטית של תמות וסגנון: "טרילוגיית אירופה" ("אלמנט הפשע, "אפידמיק", "רכבות לילה") שעסקה בשקיעת התודעה הרציונאלית ובסיכול רצונם הטוב של גברים אידיאליסטים; "טרילוגיית לב הזהב" ("לשבור את הגלים", "האידיוטים" ו"רוקדת בחשיכה") על תום ואמפתיה נשיים המובילה להקרבה טרגית; ו"טרילוגיית אמריקה" שלא הושלמה ("דוגוויל" ו-"מנדרליי"), שבה הוא הוקיע את ארצות הברית באמצעות דמות נשית שהופכת מאידיאליסטית לנוקמת.
"מלנכוליה" הוא החלק השני במה שניתן לקוות שיהפוך לטרילוגיה. כמו "אנטיכרייסט" מ-2009 שקדם לו, הוא מציב במרכזו מצב נפשי שחור משחור אותו חווה אישה, והופך אותו לבסיס לדיון בקשר שבין נפש זו וכוחותיו ההרסניים של הטבע.
פון טרייר שעבר בטרילוגיות אלו בין הסגנון המוקפד והמשוכלל (ב"אירופה"), לאסתטיקה המחוספסת שהיא הגרסא שלו למניפסט "דוגמה 95" ("לב הזהב"), למרחב תיאטרלי מעורטל ("אמריקה") –
חוזר בשני סרטיו האחרונים אלו לאסתטיקה מוקפדת הנסמכת במידה רבה על צבעוניות מועצמת באמצעים דיגיטאליים, ושימוש פיוטי בהילוך איטי.
מאפיינים אלו מגיעים לשיאם "במלנכוליה" בדימויי סיקוונס הפתיחה הסמלי המשופע במוטיבים שיופיעו בהמשך הסרט. הרקע המוזיקלי לנראה הוא הפתיחה הנהדרת לאופרה "טריסטן ואיזולדה" של ריכארד ואגנר, מוזיקה החוזרת לאורך הסרט ומלווה את התקדמותו של הכוכב מלנכוליה. העוצמה הוויזואלית של פתיחה זו מהווה את אחד משיאיו של הקולנוע בשנים האחרונות.
פון טרייר מציג בסרט זה זיקה מורכבת ומעניינת לערכיה של הרומנטיקה הגרמנית. השקיעה והכמיהה לעבר החידלון כפי שמעט יוצרים העזו או היו מסוגלים להציג.
