טפלו קודם באי-שוויון החברתי

השוכרים הצעירים שפשטו על רחובות הערים הצליחו להעלות לסדר היום את מצוקת הדיור של המעמד הבינוני בישראל. כל ניסיון לטעון כי מדובר במחאה של דור שבע שמאחוריה עומדים גורמים פוליטיים מתעלם מאחת מהבעיות הקשות שפוגעות באזרחי ישראל. פתרון אמיתי - ולא פופוליסטי - לבעיה מחייב את המדינה לקחת אחריות ולדאוג לדיור הולם עבור שכבות הביניים והשכבות המוחלשות בחברה הישראלית - חובה אותה המדינה אינה מבצעת כראוי.

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

הניסיונות של הממשלה לתלות את פתרון מצוקת הדיור ברפורמה שתקל על הביורוקרטיה מוטעים ומטעים. הבעיה נובעת מהיצע דירות נמוך. גם הצעות החוק שקוראות להטלת פיקוח על מחירי שכר הדירה לא יביאו לפתרון המיוחל ועלולות להוביל לצמיחתו של שוק שחור.

הממשלה חייבת להכיר בכך שדיור אינו מוצר צריכה רגיל. בישראל, בה הפערים החברתיים הולכים וגדלים, וכל מי שאינו שייך לעשירון התחתון נסוג כלפי מטה, אין די במנגנון השוק על מנת לספק דיור במחיר סביר לחלק ניכר מן האוכלוסייה. הפער בין משכורת ממוצעת למחיר ממוצע של דירה, בין אם מדובר בדירה לשכירות ובין אם בדירה לרכישה הולך ומתגבר ויחד איתו האפשרות של חלק ניכר מאזרחי המדינה להתגורר בכבוד. לכן יש הכרח למעורבות מוגברת של המדינה בבניית יחידות דיור.

לצערנו, המציאות מצביעה על כך שמשרד השיכון והבינוי זכה לכבוד המפוקפק להיות המשרד שבו חל קיצוץ התקציב הגדול ביותר מבין משרדי הממשלה "החברתיים" שתקציביהם קוצצו. ממשלה שמעוניינת לפתור את בעיית הדיור ושטובת אזרחיה עומדת לנגד עיניה חייבת לקחת את מושכות הנדל"ן לידיה ולחזור ולהיות חלק משמעותי בבניית הארץ. המעורבות הממשלתית צריכה להתנהל בשני מישורים: האחד, על המדינה להתחיל לבנות פרויקטים של דיור בר-השגה באזורי הביקוש, והשני - חיוב קבלנים להקצות בכל פרויקט אחוז של דירות שייועדו לשכירות בשכר דירה נמוך, בדומה למדיניות במדינות מערביות.

הממשלה גם צריכה לחייב יזמים וקבלנים לשלב בכל פרויקט בנייה דירות קטנות יותר, שמחירן יהיה נמוך יותר. בכך יגדילו את היצע הדירות בישראל ומצד שני ימנעו מצב של הקמת שכונות שיאוכלסו באנשי מעמד סוציו אקונומי נמוך. סימנים ראשונים לכיוון זה ניתן לראות בתוכנית נתניהו. אך בכך לא די. התוכנית מעורפלת מדי, אינה כוללת בניית דיור ציבורי, לא מציעה פתרונות תחבורתיים, מעניקה הטבות בדמות של פטור ממס שבח לעשירים, ולא מתמודדת עם סוגיות האי-שוויון החברתי והמרחבי בישראל.

האלפיון העליון יממן

המצב כיום מלמד כי ההנחה לפיה כוחות השוק יובילו לאספקת דיור הולם לכל, וכי המדינה אינה צריכה להיות אחראית על שוק הדיור, מוכיחה עצמה שוב ושוב כשגויה. נראה כי הבעיה המרכזית בתחום הדיור היא התנערות המדינה מאחריותה, התנערות שאת ביטוייה המובהק ניתן למצוא בתקצוב ההולך ופוחת עם השנים. המימון למעורבות הממשלה בפתרונות דיור צריך לבוא מהקטנת הפערים החברתיים ומהכיסים העמוקים של האלפיון העליון. בכך נפתור הן את מצוקת הדיור והן את המשך הידרדרותה של החברה הישראלית לתהומות של אי-שוויון.

הפערים המתגברים בחברה הישראלית, שהם מהקיצוניים שבעולם המערבי, מביאים לכך שקבוצה קטנה וחזקה שולטת על חלק ניכר ממשאבי החברה. הם אלו שקונים דירות יוקרה במגדלים בעשרות מליונים של שקלים. מנגד, המעמד הבינוני הקורס, זה שנושא בנטל, לא מסוגל לשלם את המשכנתא ואת שכר הדירה של דירה בת שניים-שלושה חדרים באזורי התעסוקה. בתוכנית נתניהו יש ניצני הכרה בכך שללא התערבות המדינה לא ניתן לפתור את בעיית הדיור, אך אין בה די.

מקור מצוקת הדיור הוא בנסיגת המדינה מחיינו, ובאי-שוויון הקיצוני בחברה הישראלית. אין מדובר רק בדיור, אלא גם בבריאות, בחינוך, בתחבורה, במחירי המזון, במיסוי רגרסיבי, בריכוזיות ההון וכך הלאה. ללא צמצום האי-שוויון, בלי חזרתה של המדינה להתמודדות עם בעיות החברה - אין סיכוי לפיתרון אמיתי.

ד"ר סנדי קדר, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה והאגודה לצדק חלוקתי.  

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור ומאבק המתמחים: opinions@y-i.co.il