בראשית ברא: מדע ובריאת העולם - כל התירוצים

עוד בערוץ היהדות :

• להתחיל מבראשית: הפתעה, את לא יהודיה!
• שיעור בהיסטוריה עם דגל שמחת תורה 
• הרב עובדיה יוסף: שחרור שליט - כתחיית המתים
  

בריאת העולם היא אולי הסיפור המקראי הראשון שנרשם ונחקק בשכלו הטרי של כל פעוט בישראל, עוד בהיותו בגן הילדים, ומהווה גרעין ראשוני לחשיבה בשאלת האמונה. מדובר במצע פורה לעימות עם תיאוריות מאיימות, שמקורן לכאורה במחוזות של חוסר אמונה המתבססות על "האמונה במדע".

לכאורה, אין הלימה בין סיפור הבריאה המקראי כפשוטו, לבין הבנתנו המדעית את התפתחות או היווצרות היקום (קוסמוגוניה), ואף בינו לבין התיאוריה הניאו-דרוויניסטית, המתארת את התפתחות עולם החי. בתיאורית האבולוציה, ההתפתחות מבוטאת בשכלולם של בעלי החיים בכל שלב משלבי האבולוציה - ממצב פרימיטיבי למפותח יותר. לעומת זאת, סיפור הבריאה מציג תהליך רב שלבי, שכל שלב בו הוא יצירה העומדת בפני עצמה, ואינה תלויה במה שקדם לה או במה שיבוא אחריה.

עוד על תורה ומדע:

• האם האבולוציה מערערת על אלוהים?
• המדע יוכל להוכיח את קיום האל?
• לא צריך "לפשר" בין תורה ואבולוציה  
  

בעקבות הדרוויניזם, התפתח דיון בעניין ה"תכנון תבוני" - תיאוריה שהאוחזים בה טוענים כי קיימות בטבע תופעות שהדרך הטובה ביותר להסביר אותם היא בכך שהן תוכננו על ידי כוח עליון, אך יש הדוחים אותה בטיעונים משלהם, כגון פרופ' קלינטון ריצ'רד דוקינס בספרו המפורסם "השען העיוור".

למדע יש עוצמה, והוא כבר הוכיח עצמו כמפיק טכנולוגיות שהשימוש בהן הוא דבר ממשי בחיי היום-יום. האם אפשר לישב את המיתוס הבריאה עם הלוגוס המדעי?

כל התירוצים

נתן לחלק את ארסנל הפתרונות בעניין סיפור הבריאה והתיאוריות המדעיות הקשורות לגיל העולם לשניים: פתרונות שאינם אלא כדי להפיס את הדעת, לעומת פתרונות מעמיקים יותר, המנסים לשרטט מתודה לקשר בין תורה ורציונאליות בכלל, ותורה ומדע בפרט.

נתחיל עם "המנה הראשונה" - התיאוריות שבדרך כלל ישמע הילד הדתי בבית הספר, ונועדו בעיקר להפיס את דעתו:

א. ממתי מתחילים לספור?

היהדות ספרה כבר 5,772 שנים, אבל מי החל את הספירה הזו? האדם הראשון - היינו, זה שנולד ב"יום השישי" לבריאה. הוא זה שהתחיל לספור, והוא שהנחיל את הספירה לדורות שלאחריו. ממילא, משך הבריאה שלפני היום השישי אינה חלק הספירה העברית וייתכן שנמשך זמן רב מאוד.

ב. כמה זמן זה "יום"?

השנים והימים אינם אלא פרק זמן המתייחס לתנועת גרמי השמיים. "יממה" היא הזמן המתייחס למחזור מופע שלם של השמש, או מחזור של סיבוב כדור הארץ סביב צירו. מכאן שאין כל משמעות למושג "יום" טרם היות ה"מאורות", שנבראו רק ב"יום" הרביעי. יוצא איפוא שמשך הזמן של "יום" בסיפור הבריאה אינו קשור למשך הזמן שאנו מייחסים בימינו ליחידת זמן זו. כך גם מתאר המשורר האלוקי את יומו של האל: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהילים צ',ד'), ומפרש רש"י במקום: "אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה".

ג. עולם עם גיל

תארו לעצמכם שאתם בוראים עכשיו עץ אלון. ברור שאם בראתם אותו כעץ הרי שהוא כבר בוגר. כך יש הטוענים כי אלוהים ברא בריאה מוכנה, עם כל אותם סימנים המעידים על קדמותה. וכגון כך אנו מוצאים בסיפור בריאת האדם, שם אומר רש"י ש"היה מראה האדם ביום בריאתו כבן עשרים שנה".

ד. עולמות קודמים

על-פי המדרש בבראשית רבה, ופיתוחו בקבלה במסגרת "תורת השמיטות", האלוהים "בורא עולמות ומחריבן". לפיכך, הספירה העברית מתייחסת לעולם מסוים - אף שהיו כאן עולמות לפניו.

הולכים עמוק יותר

עד כאן אלו פתרונות שמחפשות ליישב באופן אידילי (ופשטני) את הסתירה, אבל הפתרונות העמוקים יותר, "המנה העיקרית", נמצאים במחוזות אחרים.

ההתכתשות הגדולה במחשבה של ימי הביניים הייתה בין התפיסה של חידוש העולם, לבין התפיסה האריסטוטלית (תורת אריסטו) הטוענת שהעולם הוא קדמון, בלתי נברא ונצחי. רס"ג (רבי סעדיה גאון) הציג בספרו "אמונות ודעות" את הרציונל העומד מאחורי הדעה התומכת בחידוש העולם, שלכאורה תואמת יותר את בריאת העולם המקראית. הרמב"ם לעומתו, שאחז במסורת האריסטוטלית, הקדיש את רוב החלק השני של ספרו "מורה נבוכים" למחלוקת הזו אך לא הכריע - לא לצד החידוש לא לצד הקדמוּת.

"זאת השאלה לא יגיעו אליה במופת חותך", קבע הרמב"ם ומדבריו נגזר שההכרה בחידוש העולם אינה חלק מהאמונה, שכן אדם יכול להכריע לצד הקדמוּת ולהיות מאמין כשר. הכיצד? לגבי סיפור הבריאה טוען הרמב"ם שאין הוא יכול להיות מובן כפשוטו, אלא רק על דרך הדרש ("לא לתפוס את התורה במילה").

כך או כך

למעשה, ישנן שתי גישות הפוכות - אלה המנסות לערוך סינתזה בין מדע לתורה, והרמוניה בין מיתוס ללוגוס. מן הפן השני נמצאות הגישות האנליטיות, העושות מאמץ להפריד בין המדע לבין הפילוסופיה והאמונה, בבחינת "הפרד ומשול".

ה. לומדים מהמדע על התורה

הראי"ה קוק הוא אחד ההוגים שאחז בגישה זו. הוא טען שהאבולוציה תואמת לסיפור הבריאה המקראי, היות ובשניהם מתוארת יצירה רב-שלבית מהעולם החי אל השיא שבו נוצר האדם.

בדומה לרמב"ם, הוא ראה בסיפור מעשה בראשית "סתרי תורה" הניתנים ברמיזות ומשלים (אגרות הראי"ה, צ"ט), וכך כתב בזכות הסינתזה: "כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לאו דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על-ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת, הדעות מתגלות, ואחר כך, כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה גם כן" (אגרות הראי"ה, קל"ד). רוצה לומר, בסופו של דבר, מתברר שתמיד ניתן למצוא את ההיגיון, ואף להחכים ממנו, בכל הנוגע לתיאוריה מדעית ותיאור הדברים בתורה.

ו. מפרידים דת ממדע

גישה זו מנסה לראות באמונה ובמדע קווים מקבילים שאינם נפגשים. מגמה זו תומכת בניסיון ליצור דיסציפלינה למדע שתגן עליו מהסחות הנובעות מעולמו הסובייקטיבי של האדם. אם במדע הקדום פיסות הידע שהתקבלו מחקר הטבע אולצו להשתבץ בתמונת העולם ובאמונה של המדענים שהיו בהם מלכתחילה, הרי במדע המודרני נעשה מאמץ לצייר את תמונת העולם בדיעבד, אך ורק מתוך מסקנות הכרחיות הנובעות מניסויים כמותיים מבוקרים וללא כל קשר לאמונתם, תרבותם וערכיהם של החוקרים.

מתודה זו ממסגרת את המדע וממקצעת אותו, ויוצרת מצב שבו מדענים שונים בעלי אמונות ורקע תרבותי שונה שווים בפני המדע. על-פי התפיסה האנליטית האמונה והמדע הם בעלי כיווניות הפוכה ביחס בין העולם לאדם. בעוד שבמדע האדם בוחן את העולם ומפיק מכך ידע, הרי שבאמונה האדם הוא שמקנה את ערכיו למציאות, הוא המשפיע ומקנה לעולם את החוקים אשר יחייבו אותו.

התורה, כפי שנתפסת בספר דברים פרשת "וילך" היא בעצם שירה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא, וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, כ"ב). שירה

תפקידה להביע ערכים, אמונות ורגשות, ולא לדווח על עובדות. פיתרון זה טוען שהתורה, כמו גם התנ"ך כולו, תפקידם למסור לנו מסר ערכי והתנהגותי, ואת זה הוא עושה במגוון סגנונות ספרותיים - סיפורת, היסטוריה, שירה ומשלים, אך לא ברפורטז'ה.

הגישה האנליטית גרמה להאצה אדירה של המדע המודרני, לעומת המדע שקדם לו, ומפרותיו הטכנולוגים הכבירים אנו נהנים. המתודה המדעית שאין במסגרתה חשיבה מטאפיזית היא מכשיר חשוב לקיום מדע פורה. כשם שהפרדה זו תורמת למדע, כך היא תורמת לאמונה - היא מנקה אותה מהצורך לתת לנו מידע על העולם. מידע שהוא בעיקרו חולין ומקצה את התורה לתחום של קדושה, שעניינה עמידת האדם לפני האלוהים.