"רעש לבן" - זמזום הרקע של המוות

אומרים שהאדם הוא בעל החיים היחיד שיכול לדמות את מותו. למרות שקשה מאוד לומר מה פרוש "לדמות את המוות", מה שבטוח זה שהאדם הוא בעל החיים היחיד שיכול לנסח את החרדה, ולנסות לשכך אותה במילים.
עניינו של "רעש לבן" בתצורות השונות של תודעת המוות, כמו גם בחרדה ממנו, ובאופן לא מובן, בלי שהספר מציע איזה שהוא "פתרון", הוא פועל כמרגיען. בלי הירואיקה אכזיסטנציאליסטית, בלי הצהרות אמונה, ובלי קישקוש עליז של קרפה דיאם, הוא מסגל את הקוראים, במהלך הקריאה לפחות, לזמזום הרקע המתמשך של המוות.

תרופה נוגדת חרדת מוות

העלילה ביסודה גרוטסקית. מעשה בפרופסור אמריקני מגודל, מעיירה קטנה, ראש פקולטה ללימודי היטלר, שאשתו בוגדת בו עם מדען שלוח רסן מהשרות החשאי. בתמורה לסקס המדען מספק לאשה סם מסוכן, או תרופה - תקראו לזה איך שתרצו- נוגדת חרדת מוות. הפרופסור הנבגד יוצא לחפש את המדען, ספק כדי לנקום בו ספק כדי לשים יד על הגלולות. באופן אופייני לספר הזה, שעושה מה שמתחשק לו, האקדח שמופיע לא במערכה הראשונה אלא דווקא בשלישית, מגיר אמנם נחלים של דם, אבל לא הורג.
בשביל להנכיח את המוות לא צריך אקדח, משום שהמוות נוכח ממילא. הוא נוכח בשאלה החוזרת בין בני הזוג מי ימות קודם; הוא מהדהד בשפה הגרמנית שהגיבור נאבק בה; הוא צץ מול הגיבורים בתאונות על הכביש ובאוויר; הוא נשפך מהטלוויזיה ומהרדיו שפתוחים כמעט לאורך כל הסיפור, ומערבבים דיווחים על מעשי קטל עם פירסומת לוויטמינים; הוא מיתמר מעל לעיירה בדמות ענן רעיל המוגדר בתחילה כ"פלומה נוצתית".

זה יכול להיות מצחיק, ויכול להיות מחריד

מוות מזוהה בספר הזה עם השטחה והאחדה ושיעתוק. המציאות הסיפורית זרועה ברשימות של מוצרים בני כליה, של עובדות מדעיות שאינן מסבירות כלום, של רעיונות ורגשות שהאנושות טחנה לעייפה, של תגיות אופי שאנשים מדביקים זה על זה ועל עצמם. גם פעולות-מקדמות-עלילה כביכול, מתוארות באותו טון רשימתי גדוש, שבכוונה איננו מתרומם לשום מקום. לשום עובדה אין מותר על אחרת, והעלילה האנושית מעצם טבעה איננה יכולה "להתקדם" לשום מקום. זה יכול להיות מצחיק, זה יכול להיות מחריד, וב"רעש לבן" זה מצחיק ומחריד ביחד. באחד הפרקים המטורפים ביותר בספר, שני מרצים מעבירים שעור משותף על היטלר ועל אלוויס פרסלי, ומתברר שלשניהם היתה אמא, וששניהם משמשים כמוצר וכדימוי.

להסתמם מעוף בתוך המכונית

נסיונות של הגיבורים להיאבק בחרדה הם בלית ברירה נסיונות צרכניים. המשפחה טורפת עופות בחושך במכונית, ומסתממת מהאכילה. המשפחה נסחפת בטריפ גואל לרגע של קניות. "אור בהיר הקיף אותי. עברנו מן הרהיטים אל בגדי הגברים דרך אגף התמרוקים. דמויותינו הופיעו על עמודים אפופי מראות, בכלי זכוכית וכרום, על מסכי טלוויזיה בחדרי בטחון. החלפתי כסף בסחורה. וככל שהוצאתי יותר כסף, כן ירד ערכו בעיני. גדול הייתי בעיני מהסכומים הללו. … הסכומים הללו חזרו אלי למעשה בדמותו של אשראי קיומי…". התרופה לחרדה היא דבר שקונים.

האסון הוא הכנה לתרגיל

בעולם צרכני קשה להבחין בין דימוי לבין "הדבר האמיתי", בין השתקפות "על מסכי טלוויזיה בחדרי בטחון" לבין האני, ואחרי שהסתחררנו לגמרי מהסיפור, כבר לא ברור אם תרגילים שעורך "המינהל לאסון מתקדם" מכינים אותנו לאסון, או שהאסון הוא רק הכנה לתרגיל. ולמה אני אומרת שהספר הזה הוא בסופו של דבר מרגיען? מפני שהסיחרור האינפלציוני של החרדה מביא לצחוק. ומפני שעולם שבו אפשר עדיין לכתוב יצירה חד פעמית כמו "רעש לבן", לא יכול להיות לגמרי גרוע. לא כמו שדלילו מתאר.

"רעש לבן", דון דלילו, מאנגלית: משה זינגר, 296 ע"מ, זמורה ביתן