בשבילי לקרוא זה כמו לנשום

אין הוכחה ניצחת יותר לפריחתו של הספר מאשר העובדה שמחקר גדוש ודקדקן בשם 'תולדות הקריאה', שכתב אלברטו מנגל, תורגם תוך ארבע שנים לשלושים ושתיים שפות. "בין ההמצאות המשמעותיות ביותר לחיי האדם, כמו הגלגל והסכין, נמצא גם הספר, ולכן איני חושש לעתידו", אומר מנגל בראיון בלעדי למוסף זה. "חוויית הקריאה משותפת לכל בני האדם, בלי כל קשר למקום מגורים, לשפת הספר או לתוכנו. אני לא יכול שלא לקרוא. בשבילי לקרוא זה צורך, כמו לנשום."
אבל אצל מנגל זה כבר עניין כפייתי. לעולם לא ייתפס בוהה. אם אין לו ספר או עיתון, הוא יקרא את האותיות הקטנות בכרטיס הטיסה, את הוראות השימוש של הקומקום החשמלי, או את המרכיבים של חומר החיטוי לשירותים. "אני מסכים עם ולרי לארבו, שהגדיר את הקריאה כ'חטא ללא עונש'. זה משהו ששולט בי וחזק ממני, ואני נכנע ומתמסר לו בהנאה רבה."
ב'תולדות הקריאה' (זמורה-ביתן, תרגום דוד שחם) עורך מנגל מסע על פני ששת אלפים שנות קריאה. שבע שנים שקד על איסוף ועל כתיבת הספר, המדהים בעושר פרטיו ומרומם את הקורא, זה שבלעדיו אין לספר חיים. למנגל הקריאה היא חוויה חושנית, שבה נוטלות חלק האוזניים, שבהן מהדהדים הצלילים הנקראים; החוטם, השואף את ריח הנייר, הדבק והדיו; הידיים, המלטפות את הדפים ואת הכריכה; ויש אפילו קוראים הטועמים את הספר בהגישם את האצבע המדפדפת ללשון. הספר משובץ בזיכרונותיו, במחשבותיו ובמסעותיו הפרטיים של מנגל. ואלה - החלו בתל-אביב.

******

"בסוף המאה ה-19", משחזר מנגל, 53, "עזבו הורי אבי, משפחת מנגלמן, את העיירה הקטנה שלהם ליד וינה והתיישבו במושבה של הברון הירש בארגנטינה. לשם הגיעו גם הורי אמי, משפחת פינקלשטיין, מכפר קטן שנמצא היום בפולין. זמן-מה הם היו 'גאוצ'וס יהודים', ואחר כך עקרו לבואנוס איירס. אבי, פבלו, היה עורך דין, ופעם לקח אותו ידיד שלו לפגישה עם הרודן פרון. בקהילה היהודית היו מודאגים אז מגילויי אנטישמיות ומכך שממשלת ארגנטינה מוכרת דרכונים לנאצים. פרון הרגיע אותם והכריז שהוא יהיה הראשון שישלח שגריר לתל-אביב, וזה היה אבי. בקיץ 1948, כשהייתי בן חצי שנה, הגענו לישראל. היה כאן צנע קשה, ואבא היה פעיל מאוד באספקת בשר וחיטה מארגנטינה לישראל. עדיין לא היה בית לשגרירות והתגוררנו במלון 'השרון'. אני זוכר שגרמתי סקנדל נורא כשנשמטה לי מהיד ביצה והתרסקה על הרצפה. כולם מסביב הסתכלו עלי כעל מי שניפץ כד סיני יקר ערך."
שבע שנים גרה המשפחה בארץ, אלא שאלברטו היה מסוגר בשגרירות, כשצוות העובדים מעניק לו שיעורים פרטיים. אומנת לימדה אותו קרוא וכתוב, חשבון והיסטוריה. הטבחית, עולה מגרמניה, ציטטה לו מגיתה ומשילר, והנהג שעלה מרוסיה סיפר לו מנפלאות המיתולוגיה היוונית. "אני זוכר את הרגע שבו נסענו במכונית וראיתי כרזה בצד הדרך. הייתי אז בן ארבע, וכבר לימדו אותי את האלף-בית הלטיני. זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי את הכרזה, אלא שלפתע הצלחתי לקרוא את המלה שהיתה כתובה בה. אני זוכר בבירור את רגע ההתבהרות הזה, של היכולת להבין את מה שקודם יכולתי רק לראות. זה היה כאילו רכשתי חוש חדש. הקריאה, היכולת לפענח, לתרגם, היא עבורי אחד החושים. כתיבה למדתי רק כעבור זמן רב. אולי הייתי יכול לחיות בלי לכתוב, אבל לא בלי לקרוא. לצערי, לא היו לי חברים ישראליים ולא למדתי עברית, וכשהתכוננתי לבר מצווה, למדתי את ההפטרה כמו דיקלום חסר פשר."
כשחזרה המשפחה הדיפלומטית ב-1955 לארגנטינה, כבר הודח פרון מהשלטון, ואביו של מנגל הושלך לכלא. אלברטו רצה לחיות בין ספרים, וכעבור זמן החל לעבוד בחנות ספרים. "פעם נכנס לשם חורחה לואיס בורחס, וכיוון שכבר היה עיוור לגמרי, עזרתי לו למצוא ספרים באנגלית. לפני שיצא שאל אם אני עסוק בשעות הערב, כי הוא זקוק למישהו שיקרא לפניו. הוא היה מפורסם, וקראתי כמה משיריו ומסיפוריו, אבל למען האמת, לא נדהמתי מיצירתו."
מנגל הסכים להצעה ובמשך שנתיים היה 'נער הקריאה' של בורחס. הוא, שלמד בבית ספר אנגלי בבואנוס איירס, קרא באוזני בורחס בין השאר מיצירות קיפלינג, סטיבנסון והנרי ג'יימס. "לעיתים קרובות היה מכתיב לי את הערותיו, ואותן רשמתי בדפים הריקים שבסופי הספרים. את ההרגל הזה אימצתי ממנו."

******

ב-1968 עזב מנגל את ארגנטינה, ולא ממניעים פוליטיים אלא מפני שחש כי מקומו התרבותי באירופה. אחרי נדודים בין אנגליה, איטליה וגרמניה התיישב בצרפת. הוא ערך כתריסר אנתולוגיות, כתב חמישה ספרי מאמרים ושני רומאנים. "אילו הייתי צריך למלא בשאלון את השורה 'מקצוע' הייתי כותב: 'קורא'. אני תמיד קורא כמה ספרים בבת אחת, והם מונחים בערימות ליד המיטה שלי. פרנסיס בייקון כתב כבר במאה ה-15, שיש ספרים שצריך לטעום מהם, אחרים שצריך לבלוע ומעטים שצריך ללעוס ולעכל. גם אני לא חש צורך לסיים כל ספר שאני לוקח ליד, ולעומת זאת יש כאלה שאני שב וקורא בהם."
לעבד אל קאסם ישמעאל, הווזיר הגדול של פרס שחי במאה העשירית, היו 117 אלף ספרים. כיוון שלא רצה להיפרד מהם במסעותיו, הם היו מועמסים על 400 גמלים, שאומנו ללכת בסדר אלפאביתי של הספרים. למנגל רק חמישים אלף ספרים, ומציאת דירה הולמת היא תמיד בעיה. "הם מסודרים לפי נושאים ותקופות. אני מקפיד שלא להשאיל ספרים. אם ידיד רוצה לקרוא ספר שראה אצלי, אלך לחנות ואקנה לו אותו. אני גם לא אוהב לשאול ספרים מאחרים, או לקרוא בספרייה. אני רוצה שהספר יהיה שלי ושאוכל לקרוא בו מתי שארצה."
אנגלית היא השפה שבה הוא קורא וחולם, והוא בן בית בספרדית ובצרפתית, ורהוט באיטלקית ובפורטוגזית. הגרמנית שלו, הוא מודה, קצת חלודה. לפעמים הוא קורא לעצמו בקול רם, והמיטה היא המקום המועדף. בשירותים הוא מחזיק את רילקה. "גיליתי שיש ספרים שנעים לי לקרוא אותם בבית, ואחרים דווקא בחוץ. את קפקא אני אוהב לקרוא בחדר העבודה, אבל את הומרוס או את 'אליס בארץ הפלאות' אני קורא בחוץ. שטובריאן הולך נהדר עם רכבת. אני מניח, שזה קשור לסוג הריכוז הנדרש לקריאה".
אם רק יוכל, מנגל יעדיף ספר משומש על פני חדש, ולא משיקולים כלכליים. "צריך לאלף ספר, ונעים לי להחזיק ספר שהיה בידיו של אחר ושהזמן נספג בו כמו טבעות על עץ."

- כשאתה נכנס לספרייה או לחנות ספרים, מביט סביב וברור לך שלא תוכל לקרוא את כולם, אינך נתקף בתיסכול?

"זו הוכחה ניצחת לסופיות האדם. במקום להיות מתוסכל מאי היכולת לקרוא הכל, זה מדרבן: אתה יודע שהחיים לא ארוכים ואסור לבזבז אותם. ברור לי שאצליח ללגום רק מעט מהאוקיינוס הגדול."

- הקריאה לא מבודדת אותך? היא, לעיתים, תחליף לחיים ולהתנסויות.

"סבתא שלי, האדם הדתי היחיד במשפחתנו, שהיתה צמודה לסידור התפילה, אמרה לי בנזיפה: 'אתה חולם בהקיץ'. היעדר פעילות נראה לה כעצלנות בזבזנית, החוטאת להנאות החיים. קפקא, שבלע ספרים לרוב, אמר שספר אינו יכול לבוא במקום העולם, ואדם אינו יכול להיות אדון לניסיונו באמצעות אדם אחר. לדעתו, אי אפשר לכלוא את החיים בספר כפי שכולאים ציפור בכלוב. לעומתו, סארטר התוודה בזיכרונותיו, שכאשר הישווה את הצומח ואת החי שגילה ב'אנציקלופדיה לארוס' עם בני מינם בגני לוקסמבורג, גילה שהקופים בגן החיות היו הרבה פחות קופים, והאנשים היו הרבה פחות אנשים. הוא מצא ברעיון יותר מציאות מאשר בדבר עצמו. אני לא מרגיש צורך לנסוע לסין, מפני שקראתי עליה כל כך הרבה. ספרים לא יוצרים חוויה, אלא מלמדים אותנו דרך חוויה. אף על פי כן, יש חוויות שאתה חושב שהבנת אותן כי קראת עליהן, אבל כשזה קורה לך, אתה נשאר המום. כך זה בפעם הראשונה שאתה מתנה אהבה עם אשה אהובה, כך כשנולד לך ילד, וכך במוות ראשון במשפחה. ספרות גדולה יכולה לתאר את האירועים האלה, אבל היא לא תחליף לדבר עצמו."

- יש בך עדיין התרגשות כשאתה פותח ספר חדש? לא הגעת לרוויה?

"אני עדיין נלהב, אבל בוודאי לא כמו בעבר, כשהאמנתי שכל העלילות שקראתי הן מציאות. כקורא איבדתי את התמימות הזאת, אבל לא את ההתפעמות. בניגוד לסרטים, ספר אני מסוגל לשוב ולקרוא עשרים ושלושים פעם, וההנאה רק תגבר".
הוא שב לבקר בישראל לפני שנתיים כאורח יריד הספרים הבינלאומי, והיה נרגש מאוד כשהצליח למצוא בתל-אביב את חנות הספרים הראשונה של חייו. בין שפע הציטטות שליקט מנגל חביבים עליו הדברים שכתב קפקא ב-1904 לידידו אוסקר פולק: "אני חושב, שעלינו לקרוא רק ספרים שנושכים ועוקצים אותנו. אם הספר שאנחנו קוראים אינו מקפיץ אותנו כמכה הנוחתת על גולגולתנו, מדוע נטרח לקראו? כדי שיעשה אותנו למאושרים? אלוהים, יכולנו להיות מאושרים יותר בלי לקרוא ספרים. ספר צריך להיות גרזן, שעולה מתוך הים הקפוא שבתוכנו."

מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"