המלכה ואני

"לפני כשנה, יומיים אחרי ראש השנה, שהוא יום הולדתה המשוער של אמי המנוחה, טלפנה אשה ושאלה באנגלית מהודרת אם אני דובר אנגלית. אף כי למשמע האנגלית שלה לא הייתי בטוח עוד, השבתי בחיוב. היא שאלה אם אני אכן נתן יזרעאלי... ואני, מתוך הזדהות עם קולה המעודן אך הנוקשה, שחיבר את ההברות במעין דבק מושלם, הנמכתי את קולי ואישרתי: 'אני אכן אני', והיא אמרה: 'טוב. מדברת המלכה אליזבת'".
כך נפתח הרומאן החדש של יורם קניוק 'המלכה ואני', הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית פועלים. המלכה מתקשרת לגיבורו-מספרו של קניוק, במשאלה להגיע דרכו לגבר שאוהב את שניהם ונעלם מחייה לפני כעשרים שנה. במהלך הקשר בינה לבין המספר נחשפים חיי היומיום שלה, יחסיה עם הסובבים אותה ובעיקר יחסיה עם נשיותה, בדידותה, חושניותה הכלואה תחת אדרת המלכות, ואהבתה האסורה. המסגרת המשעשעת של הסיפור מתמלאת בלא מעט תחושות של החמצה וכאב, המתגלמות, בין השאר, במשפטים כמו "מי אני חוץ מציפייה?" או "נס קורה רק למי שמתאמץ למענו".

- יורם קניוק, מה פתאום המלכה אליזבת? מה משך אותך דווקא אליה?

קניוק, בשיא הרצינות: "היא באמת התקשרה אלי. בהתחלה באמת לא הבנתי למה, והיו לנו שיחות ארוכות מאוד, עד שהבנתי. אני מניח, שאני האדם היחיד בארץ שדיבר עם מלכת האנגליה. מי שלא מאמין לי יכול לטלפן לבקינגהם פאלאס. מספר הטלפון שם: 8391377-207-44. היו לנו שיחות מרתקות ומפגשים מרגשים. היא סיפרה לי דברים שלא סיפרה לאף אדם, דברים שלא ניתן למצוא בביוגרפיות שנכתבו עליה, ושכתיבתם היתה מרתקת. לא הכרתי הרבה מלכות בחיים, אפילו מלכות הכיתה לא דיברו איתי, כך שכל הסיפור הזה היה בשבילי מאוד מיוחד. אני לא בטוח שהיא ידעה שאכתוב את הדברים, כך שאולי באיזשהו מקום בגדתי בה, אבל אני לא חושב שאי פעם מישהו כתב עליה כמוני, כמו על בן אדם, על אשה".

- ואיך התרשמת ממנה כאשה?

"בניגוד למה שאומרים עליה, היא אשה מדהימה. יש בה חיוניות קפואה כזו. היא מלכה והיא נשואה לפיליפ ויש לה ילדים, אך יש בה גם עולמות רגשיים שלמים שהיא לא חשפה בפני איש מלבדי, אנושיות ונשיות שנגלו רק לי. זכיתי מן ההפקר".

- זאת אומרת, שגם אותך הניעה בספר הזה משאלה גברית עתיקה לגאול אשה מאיזושהי טירה שהיא כלואה בה?

"לא יודע. כתבתי כי היא דיברה איתי. לא היתה לי שום מטרה. זה שהאנושי נחשף כך, זה פשוט קרה. אני לא חושב שיש כאן משהו מאצ'ואיסטי. אני נותן לה לחגוג את הנשיות שלה, מתערב בזה, בסך הכל מספר את מה שהיא סיפרה לי ומבין את הכאב ואת הסבל שלה. החניף לי שמלכה טלפנה אלי, אבל זה הכל. אני אפילו מזדהה עם האשה שבה יותר מאשר עם המלכה שבה".

- איך מתיישבת אצלך כתיבתם של רומאנים קלילים ומשעשעים מסוג זה עם כתיבת רומאנים מונומנטליים, כמו 'היהודי האחרון' ו'אדם בן כלב'?

"סופרים כותבים, בדרך כלל, ספרים מאוד דומים. אני לא. אני תמיד הולך למקום חדש, אחר. זה לא תמיד לטובתי, כי לא מחכים לספר הבא שלי בידיעה שהוא יהיה דומה לקודמו. יש כאלה שאהבו את 'וסרמן' ולא יודעים בכלל שכתבתי את 'היהודי האחרון', ולהיפך. אז אני משלם מחיר על הגיוון הזה, אבל ככה אני, מה לעשות. אין כאן בחירה רציונאלית. ואגב, ההומור ישנו, בצורה זו או אחרת, בכל ספרי, אבל לא תמיד הוא היה מובן. על ההומור ב'אדם בן כלב', לדוגמה, כתבו בחו"ל, לא כאן. הספרות הישראלית היא בדרך-כלל נורא רצינית. הסופרים הצעירים כותבים עכשיו עם הרבה הומור. בכך הם אולי נותנים לגיטימטיציה למה שאני עשיתי בעבר".

מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"