"מעבר לאשמה ולכפרה" - מרגש, אבל בדרך אחרת

חמש מסות קיבץ ז'אן אמרי בספר הזה, וכולן נוגעות ונוגעות שוב בנסיונו האישי. "בגבולות הרוח האנושית" דן בגורלו של איש הרוח באושוויץ, בעיקר בגורלו של איש הרוח היהודי-גרמני; "העינויים" בודק כמו מקרה מבחן את החקירה שעבר המחבר בגסטפו, מיד לאחר שנעצר כחבר מחתרת בבלגיה; "לכמה מולדת זקוק האדם" מדבר על הגולה שאין לו ולעולם לא יהיה לו לאן לחזור; "רגשי טינה" עוסק בזכות הקורבן לשנוא, ומשיב לכל אלה שהטינה נתפסת בעיניהם כחולי או כרגש נחות; ו"על הכורח ואי האפשרות להיות יהודי" דן בלי רחמים ביהודיותו של אדם שאין בו שום דבר יהודי מלבד המספר שעל זרועו.

מכוונות ישר לסרעפת

מסות אמורות לפעול על האינטלקט, וכך אמנם עושות חמש המסות האלה, אלא שתוך כדי קריאה נדמה היה לי שהן מכוונות לא רק למוח אלא גם ישר לסרעפת. מזמן לא קרה לי שכל כמה משפטים נזקקתי להפסיק ולנשום עמוקות, לא כדי להבהיר לעצמי את המחשבה -חמשת הטקסטים האלה הם מהבהירים שקראתי אי פעם - אלא דווקא בגלל הבהירות והדיוק.
ז'אן אמרי מעיד על מה שארע לו, אבל העדות כמעט בשום רגע איננה תכלית לעצמה, וודאי לא תהליך שיש בו פורקן. ה"אני" ונסיונו מונחים לפנינו כמו אוביקט שעליו אנחנו נדרשים להתגייס ולחשוב, ודומה כי הנחת העבודה של המחבר היא שאין בהם עניין אלא כאוביקט לחשיבה צלולה. יש בזה משהו מבהיל, ובעיני זה הרואי.
אם במסה הראשונה כותב אמרי כי באושוויץ "הרוח לא הועילה כלום, או כמעט לא כלום… היא עזבה אותנו לנפשנו. שוב ושוב חמקה מאתנו ברגעים שעל הפרק עמדו הדברים שלפנים קראנו להם מוחלטים", עצם הניסוח מעלה את המחשבה כי להשכלה ולתרבות יש משמעות עצומה בעולם שאחרי אושוויץ, קודם כל עבור אמרי עצמו. גם אם "שבועות אחדים במחנה די היה בהם על פי רוב להשתחרר מקסמיו של המצאי הפילוסופי", גם "לא החכמנו באושוויץ", וגם אם "הרוח היא במידה רבה מאוד משחק" - "אינטלקט" "השכלה" ו"תרבות" עדיין משמשים את אמרי כדי לטפל בנסיונו, ובעצם הם האמצעי היחיד שבידיו.
אמת שפעולה זו אפשרית רק כשהאינטלקטואל כבר לא עומד "לבדו עם רוחו, שלא היתה קיימת אלא בתודעתו", אבל מרגע שהמציאות החברתית שממנה הרוח יכולה "לשאוב הוכחות לממשותה" משתקמת, אמרי משקם את רוחו, או שרוחו משקמת אותו. לפחות במובן מסוים. לזה התכוונתי בהרואיות.

טקסטים צוננים על השואה

אמרי הוא מושא המחקר, ואמרי הוא גם החוקר, וכחוקר הוא מקפיד לדייק. "נקודת המוצא שלי אינה יכולה להיות אלא מצבי שלי: מצבו של אסיר שרעב אבל לא גווע ברעב, שהוכה אבל לא הוכה למוות, שהיו לו פצעים, אבל לא פצעים אנושים". או: "בבואנו לדון בעינויים עלינו להישמר מגוזמאות. מה שאונה לי בחדר המקומר… היה רחוק מהגרועים שבעינויים… דברים קלים, יחסית, שאף לא השאירו בגופי כל צלקות בולטות לעין. ובכל זאת אני מעז להצהיר… על סמך נסיון שלא הגדיש כלל וכלל את סאת האפשרי, כי העינויים הם המאורע המחריד ביותר שיכול אדם להכיל בקרבו."
בישראל שבה מחנכים עדיין מחפשים "טקסטים מרגשים" על השואה, כדאי מאוד לפנות אל הטקסט הלא מניפולטיבי הזה, הצונן כביכול. טקסט ש"מרגש" כמובן, אבל בדרך אחרת לגמרי מהמקובל.

ולמי שאינו יודע גרמנית

שתי הערות קטנות יש לי על הגירסה העברית של הספר החשוב הזה:
בשביל קוראים כמוני שאינם יודעים גרמנית, כדאי היה לנקד את המילים "אשמה וכפרה" שבכותרת, כדי שנדע בלי לשאול חברים, אם יש בהן הא הידיעה.
הקובץ נפתח במבוא של אילנה המרמן, המספר על המחבר ועל כתיבתו. היה מעניין לקראו, אבל יתכן מאוד שמקומו של חומר כזה בסוף הספר ולא בתחילתו. הן משום שבקריאה ראשונה לפחות, עדיף להתרשם מהמסות בלי הסברים ותיווך, והן משום הנימוס. שאלה פשוטה של מי קודם למי, ולמרות העבודה מאירת העיניים שהמרמן עשתה על הספר הזה, נדמה לי שמצד הנימוס, ז'אן אמרי קודם לאילנה המרמן.

"מעבר לאשמה ולכפרה - נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה", ז'אן אמרי; תירגם מגרמנית יונתן ניראד; הוצאת עם עובד, פרוזה אחרת.