תהיי חזקה, אח"כ תישברי

מלחמת יום הכיפורים היא גם טראומה ספרותית. 28 שנים אחרי המלחמה מגיע "איפה היית בשישה באוקטובר?" רומן ראשון פרי עטה של אורית שחם-גובר, ומי שחווה את המלחמה ההיא כבוגר, או על סף בגרות, לא יוכל להניח אותו, והספר גם לא יניח לו. אני לא זוכרת מתי בכיתי כך, בפעם האחרונה, כשקראתי ספר עברי. ואני גם לא זוכרת מתי בעבר התרחש הכורח ליטול אותו שוב ולקרוא שוב, ממש בניגוד להגיון, כי הרי יש בשער מלחמה אחרת, ולמה לשוב לזו שהיתה מזמן.
התשובה מצויה באומץ, ביושר ובתבונה שבמעשה הספרותי. לומר שהספר "מרגש", במקרה זה, פירושו לומר, שאורית שחם-גובר הלכה וחצבה לה, בעקשנות ובכוח ובכשרון, עורק פרטי משלה בתוך מכרה המלים. העורק הזה לא צפוי, לא מתנחמד לאיש, חף מכל סנטימנטליות מזוייפת ואפילו, מתוך בחירה, חף מחוכמה שלאחר מעשה, אותה חוכמה שמאפשרת לנו לשכוח את הטראומה ההיא או לדבר עליה במונחים של אנשים שניעורו ממנה ועכשיו הם מבינים הכל.
"איפה היית בשישה באוקטובר?" היא שאלה שישראלים אינם שואלים בקול רם. בניגוד לאמריקנים, כולם יודעים איפה כולם היו כשרצחו את קנדי. השאלה "איפה היית ומה עשית כששמעת", היא קלישאה אמריקנית נודעת, גם בספרות (למשל ב"זוגות" של אפדייק), אבל זו גם קלישאה שמצביעה על לכידות חברתית, על זיהוי לאומי של טראומה. אנחנו לא שואלים. סיבותינו עימנו. היו מי שהיו במלחמה והיו מי שהיו צמודים לרדיו.

יהיה בסדר?

הגר, בת עשרים ושלוש, אם לפעוט ואשתו של אחד מבחורינו המצויינים, נצמדת לרדיו כמו אומה שלמה שבטוחה בחסינותה מפני כל פגע, ממש כמו שאודי סלע וודאי חסין בג'יפ שלו, או בטנק שלו, בדהירה מאי-שם לאי-שם אחר. הגר אינה יודעת. עם שלם, דור שלם, אינו יודע היכן נמצאים כל החסונים הללו ומה הם עושים בדיוק. במיוחד נשים. ב–1973 קולן של נשים לא נשמע בעת מלחמה, ולא כל כך נשמע לפניה או אחריה. הן היו "הרוב הדומם". הן נצטוו לקבל בשתיקה מערכת ערכים מיליטריסטית לעילא, שבה תפקידן הסתכם בהיותן אהובות הקצינים. הגר מסכינה עם התפקיד מפני שאינה מכירה אפשרות אחרת, ואינה יודעת לחלום על חיים אחרים.
אבל אודי סלע לא משמיע קול, לא שולח ד"ש, לא מטלפן – וכשהימים נוקפים, הגר נחשפת למעגלי אטימות שעוטפים אותה. מן הציווי להיות-חזקה-בכל-מחיר, ועד לאמרה חסרת התוכן ש"מישהו יברר". עד שהיא נשברת, ומתוך השבר נולדת הגר חדשה שהולכת לחפש בכוחות עצמה מה קרה ואיך קרה. הלא מכל מה שהיא יודעת, לא ייתכן שאיש הולך לאיבוד סתם כך באמצע המדבר.
ההתעקשות של הגר לחקור מה אירע בדיוק, לנסוע לסיני, להתעמת עם ה"יהיה בסדר" הקולקטיבי וגם עם ה"תהיי חזקה" הקולקטיבי, מובילה כאן סיפור שעוצמתו גוברת ככל שהגר חושפת מעטה אחר מעטה של אי הבנה, ואחר כך, כשהיא מחליטה לחיות, ועוד חיים מלאים – בניגוד גמור למה שמצופה מאלמנת מלחמה צעירה: תהיי חזקה, אחר כך תישברי, אחר כך תנבלי ותישכחי מלב, והלאה, לטראומה הלאומית הבאה שבה הפרטים מתגמדים לכדי שלוש שורות בעיתון.

הישג אמנותי נדיר

המחברת בחרה להוביל את הגר במשעולים שנעלמו מן הספורת העברית. הלשון מדוייקת ונכונה להפליא למי שהיינו ואיך שכתבתנו ב–1973. הבעות הרגש הלקוניות גם הן "אנחנו", והבחירה להוביל את הסיפור מנקודת מבטה של הגר, ולא מפסגת חוכמה מאוחרת, היא שמעניקה לספר הזה עוצמה חד פעמית של היסטוריה שבעל פה, כמו בספרים הטובים ביותר שיצאו מן המלחמה ההיא (לא בדירוג איכותי כי אם על פי סדר הופעתם): "אש" של יובל נריה שהיה שם וחזר; "צוות 4" של דרור גרין שהיה שם ועדיין חוזר לשם; "יומן אוקטובר" של יורם קופרמינץ, שכנראה לא יצליח לחזור בשלום. כולם גברים, והטראומה שלהם שונה בתכלית מן הטראומה האזרחית של הגר. את זו – בעוצמה, באיפוק, בכשרון כזה – עדיין לא ראיתי בסיפורת העברית.
אפילו "נצחון החיים" בספר הזה אינו משתעבד לקלישאה כלשהי. זהו נצחון פרטי של בחירה אישית. "בואו לפני יום הזכרון", אומרים קברניטי רוממה על הסרט שהגר יצרה. אבל מה יעשה מי שיום הזיכרון לא חל אצלו במועדים צפויים ונגישים לכל, אלא בתוך קופסת המוח? הבחירה של הגר, ובחירתה של המספרת, הופכות את השאלה הזאת לתשובה ארוכה ומנומקת היטב בספר מאופק ומרגש. לפעמים, רק כששומעים נגינה מאד מינורית, אפשר שהקורא ישחרר מתוכה את תעצומות הרגש שנכלאו בפקודת רוח הזמן, כפי שהיתה בשישה באוקטובר. נגינת הספר הזה משחררת ולא מלטפת, מאשימה ולא מנחמת, משום שהיא מחזירה אותנו למי שהיינו בשישה באוקטובר, ולכך שלא נצליח לסלוח לעצמנו על שהיינו כאלה. וכל אלה, ברומן ראשון: זהו הישג אמנותי נדיר, בוגר, חכם. אני מחכה, מתוך הכרת תודה של קוראת אחרי טלטלה רגשית, לספר השני של אורית גובר-שחם.