הכל עניין של פיל

במלאות 10 שנים למותו של יוסי אלפנט, נערך אמש מופע הוקרה מיוחד לכבודו, בו יופיעו מיטב אמני ישראל. הזיכרון של אלפנט בתרבות הישראלית מעוגן כמובן בכשרונו המוזיקלי הפנומנלי, אך גם במיתוס שנלווה למותו. יותר מהכל - וזאת באמת כבר קלישאה עצובה - ייזכר אלפנט כרוקר הישראלי שמימש את המיתוס הנושן של סקס, סמים ורוקנרול. אין לי פרטים מאומתים לגבי הסקס, אבל סמים ורוקנרול היו שם, והרבה.
חוץ מזה, הוא היה גיטריסט מעניין ומפיק דגול, אבל גם מלחין ותמלילן, וגם הקפיד לשיר את שיריו, למרות שלא ידע לשיר. היה לו קול צרוד, אכול, ספוג בניקוטין ושאר תופינים, ורבים משיריו הוא שר כרבע טון מתחת לצליל הרצוי. סביר להניח שהוא ידע וחש את זה. האזינו לשירה ב"סדר יום" המופתי ותגלו עד כמה חבויה היא בתוך הפלייבק המרהיב, עטופה בחלל עצום מלא הדהוד, מגלה את תפקידי העיבוד המופלאים.

גרסה ישראלית לקית' ריצ'ארדס

מוזיקלית, הוא ייזכר בעיקר בזכות כישוריו כגיטריסט ויכולות ההפקה הנדירות שלו. טכנית, הוא לא היה מדהים. האזנה לסולו הגיטרה ב"איך כש", הכלול באלבום האוסף שלו שיצא ב-96' בחברת "נענע דיסק", מגלה גיטריסט 'עקום', עילג-משהו. גיטריסטים כמו שלמה מזרחי או שמוליק בודגוב היו אוכלים אותו לארוחת בוקר בקרבות וירטואוזיים. אבל, בכל זאת, הוא היה גיטריסט נהדר. הוא אולי ייזכר כגרסה הישראלית לקית' ריצ'ארדס, אבל ניגנתו מזכירה יותר את זו של 'הקצה' מיו-2. שניהם ניצלו את חסרונם הטכני כדי להרחיב את שפת הביטוי של הגיטרה בעזרת מכשירי אפקטים חדישים. אני זוכר אותו בהופעות לצד אהוד בנאי, עטור גיטרה בגובה מותניו ומנגן סולואים מהדהדים מלאי עוצמה, שלעיתים נשענו על מספר תווים בודדים אותם סחב, כמו את חייו האישיים, עד התהום ועד הקצה.
אולם כשרונו הגדול ביותר, ללא ספק, היה כשהפיק מוזיקלית אלבומים לאמנים אחרים: אהוד בנאי והפליטים, ורד קלפטר, החברים של נטשה ("שינויים בהרגלי הצריחה") ועוד. למרות שלא למד מוזיקה באופן מסודר, הוא היה מוזיקלי להפליא. הוא הבין לעומק כיצד לקחת שיר לפוטנציאל המקסימלי שלו. האזנה לשיריו, באופן מוזר, לא מסגירה תכונה זו, למעט "סדר יום" המופתי, עם מרקם הצליל הגאוני, שהוא, כמובן, אחד מיצירות המופת הישראליות של שנות ה-80.

אינסטינקט לפופ

למרות הדימוי הרוקרי הבלתי מתפשר שנקשר אליו, אלפנט, באופן מפתיע, ניחן באינסטינקטים יוצאים מן הכלל לפופ, לרדיו, לשיר בן שלוש דקות, שאותו צריך למלא בקסם. תכונות המפיק התגלו אצלו, כמו אצל כל מפיק פופ גדול, בדברים הכי קטנים: החל בקביעת מהירות השיר, דרך הסדר והמבנה, וכלה בבניית הדינמיקה הנכונה.
ההפקות שלו, גם כשהיו מינימליסטיות יחסית, כמו זו של האלבום של אהוד בנאי והפליטים, ניחנו בצליל גדול עם חטיבת קצב מאוד ברורה בעלת צליל תופים אימתני. ויותר מהכל, הן תמיד היו זורמות וסוחפות קדימה, ומאוד בטוחות בעצמן, מצלצלות כמו שצריך. כשתכונות אלו חברו ליכולות הקומפוזיציה של ארקדי דוכין, או לעברית הקסומה של אהוד בנאי, יצירות מופת נולדו לעולם - יצירות שמאומה לא נגרע מכוחן, גם לאחר עשור שנים ויותר.
המתופף המיתולוגי ז'אן-ז'אק גולדברג, שניגן עם אלפנט ב"פליטים" וניגן גם אמש במופע, אומר עליו: "אהבתי כמעט את כל מה שהוא עשה. אנגלית אני לא מבין, אז קשה לי להגיד לגבי השירים באנגלית, אבל אהבתי הרבה דברים. "סדר יום" הוא השיר הכי אהוב עלי. כמפיק היה לו פיניש של מאסטר. הוא היה קיצוני בחיים שלו, אבל עדין בשירים שהפיק. גם לצלילים הכי רועשים שיצאו ממנו, היתה עדינות כובשת".

- מה הזיכרון הכי גדול שלך ממנו?

"פגשתי אותו בפינגווין. היתה לו להקה בשם "Undertaker Contractor", ואני הייתי ב"ז'אן קונפליקט". אחר כך נפגשנו ב"פליטים", ובמופע של ליליה, אותו הוא הפיק. יש לי זיכרונות מהרבה הופעות טובות. אני זוכר שב"מאמי" היינו תקועים ולא ידענו מה לעשות עם השיר "השדות האדומים". אחרי יומיים ללא הישג, הוא בא נתן כמה הוראות, 'אתה תעשה ככה, ההוא יעשה ככה', ופתאום זה עבד, כמו קסם. פשוט גאון. אבל הזיכרון הכי חשוב לי הוא אישי: בזמנו, הילד שלי סבל מבעיות אוזניים, ומאחר שאמא של יוסי עבדה בבית החולים, אז הוא כל הזמן עזר לנו, שלא נחכה בתורים, שנגיע למי שרצינו. הוא נורא דאג לנו. היה לו לב גדול".

- ידעתם עד כמה מצבו הבריאותי היה קשה? ניסיתם להניא אותו מהסמים?

"אין מה להניע, אתה לא יכול להגיד לו לא לעשות. יש בעיות שקל לדבר עליהן, אבל קשה לפתור. ניסנו לעזור אבל זה היה קשה. מה גם שכבר לא היינו צעירים. לי היתה משפחה. לא חיינו בקומונה. היינו מנגנים, חוזרים הביתה, כך שאתה לא יודע מה בדיוק מתבשל בכל ציר, נפגשנו בהופעות ובחזרות. הוא היה חולה לב ורצה לחיות את החיים שלו עד הסוף. הוא רצה להיות קית' ריצ'ארדס, הוא רק לא ידע שקית' ריצ'ארדס מחליף את הדם שלו כל שנתיים בשוויץ".

- מה אתה עושה היום?

"יש לי מלטשה לאבני חן במרסיי. אני מנגנן רק בשביל הכיף. יש לי הרכב רוקנרול, בו אני מנגן פעם בכמה זמן".

- היה קשה לחזור לכושר אחרי שנים של הפסקה מקצועית?

"לא, זה כאילו לקחתי שבוע חופש וחזרתי. אני עושה דברים מאוד פשוטים, אתה יודע, הכל עניין של פיל".

- ניגנת כמעט בכל להקות הגל החדש הישראליות של האייטיז. מה אתה חושב על המוזיקה שיצרתם אז?

"אתה מכיר את ג'וני הולידיי? בשנות השישים הוא היה פושע, מורד, היום הוא שייך לתרבות הצרפתית. הוא מקבל מדליות כאמן שהביא הכי הרבה כבוד. מתארח אצל הנשיא. אז זה אותו דבר פה. פעם היינו שוליים, אבל מאז נכנסנו לתודעה".

- אתה מאזין למוזיקה ישראלית עכשווית?

"אני שומע רדיו יהודי במרסיי וכל המוזיקה ששומעים זה מלפני עשר שנים, אז כנראה שלא קרה שום דבר בעשור האחרון. הרוקנרול די חלש. עכשיו יש מוזיקה מזרחית, שרית חדד ואייל גולן, אני זוכר שעם פורטיס בז'אן קונפליקט היינו עושים מקצבים מזרחיים, הקדמנו את כולם".

המופע לזכר יוסי אלפנט יתקיים היום (5.9), שעה 21:00 בהאנגר 11, ת"א.