ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
גרוטאות אמריקניות מקרטעות בכבישים, לילה במלון בהוואנה במחיר משכורת שנתית של פועל, הבארים של המינגוויי
האיש שהרים את מכסה המנוע של הפונטיאק 56' הלבנה שלו מול מלון נסיונל לא נראה מיואש. זו פעולה שגורה בקובה. חצי מהמכוניות פה עומדות פתוחות מנוע או שבעליהן שוכבים תחת גחונן. רובן אמריקניות נושנות ומופלאות למראה מימי הזוהר הקפיטליסטיים של קובה.
הלאה משם, בכניסת המלון, ראיתי כבר את המרצדסים השחורים החדשים רובצים בהמתנה לתיירים עשירים. לילה בנסיונל עולה כ-160 דולר, משכורת שנתית של האיש המתקן את הגרוטאה בחוץ. קובה המשתנה של ראשית האלף הזה מתקיימת על הרצף שבין משכורת הרעב לשיטפון הדולרים.
כ-20 שעות, כולל חניית ביניים בפריז, אורך המסע מתל-אביב להוואנה. ארוכה הדרך לחירות הקריבית. אחרי הנחיתה מומלץ לנוח קצת, ואז לבוא לפנות ערב לגינה של מלון נסיונל, מול האוקיינוס. רוח מגיעה מן הים ומניפה את הדקלים הקריביים, ואתה יכול לצנוח על ספת קש, להביט בטווסים, לשתות תה קפוא ולהקשיב למוסיקה המתוקה של אנחל קורדובי, שיחד עם להקה קטנה מנגן לך מה שתבקש. בקש צ'אן צ'אן או לוטה מפס-הקול של "בואנה ויסטה קלאב" ותישען אחורה על הספה. אלו שעות מופלאות שם בעיר המוזרה, היפה- מכוערת, בארוקית, מפויחת, אקזוטית. היו פה מאפיונרים שבנו בתי-פאר, ובאו מהפכנים וסילקו אותם, ועכשיו המאפיונרים מחכים כי המהפכנים נחלשים, וחוזר חלילה.
קפה קובני בכיכר הספרים הישנים
הכול אפשרי כאן, ומי שבא לאי נבלע, נאכל, נמשך, נסחף. אתה יכול ללכת בעקבות המינגוויי לבארים שלו או ללכת לאיבוד בסמטה צרה או במבוך רחובות אינסופי. להציץ בקומות קרקע רוחשות חיים ובחנויות ענק ריקות. אתה יכול להתפתות וללכת אחרי ההצעות הנלחשות לך או לסרב לסיגרים מזוייפים, להתרחק מתיירים ולקחת ריקשת אופניים לעיר הסינית הקטנה הצצה לה בלב הוואנה. לאכול עוף חמוץ מתוק סביר בעיר שהאוכל אינו הצד החזק שלה ולקנח בפלאן קוקוס קאריבי מתוק עם פלחי פפאיה וגויאבה. אתה יכול לקנות תמונה ישנה של צ'ה גווארה במחיר חודש עבודה של פועל או לצלם בעצמך כמו מטורף. קובה היא גן עדן לצלמים מקצועיים או חובבים, והקובנים מתים שיצלמו אותם. "גראסיאס" ילחשו לך לאות תודה.
אל תחפש אי-מייל, אל תדבר פוליטיקה, בלילה אל תשלם הון עבור קברט תיירים יקר במלונות הפאר. אל תוציא בארץ ענייה כל-כך סכום מנקר עיניים שדי בו להאכיל משפחה משך שנה. לך למועדון "לאס וגאס" הקטן בלב הוואנה, שם עבור חמישה דולרים תצפה, 20 ס"מ מהכסא שלך, בקברט פרוע וחי. רקדניות שתיקנו בחיפזון גרב קרוע ירקדו לידך כמו נסיכות קריביות. זמר נמוך כגמד ישיר בקול חם.
אחר-כך, ב-2:00 בלילה, טייל בעיר בלי מטרה, חלוף ליד קפה פיאט של מלכות הדראג, שעד לפני כמה שנים לא העזו לצאת לרחוב. לך לנמל, שתה מוחיטו של רום ונענע וסוכר אצל הברמן של בר שני האחים "דוס הרמנוס". הקשב, אם לא תירדם, ללהקה החורקת.
לך לישון מאוחר, קום מוקדם. צעד כמה קילומטרים על הטיילת לאורך הים, ואז, ליד קצה המפרץ, לך לכיוון העיר העתיקה, אזור הקתדרלה, ושב לשתות ספל קפה קובני בשמונה בבוקר בכיכר הספרים הישנים. אל תחפש קרואסון, הסר כל חשדנות, תשאיר טיפ שמן של דולר, קרא ספר ישן על הגיבור הלאומי צ'ה שחצה את אמריקה על אופנוע.
הצצה לווילה של המינגוויי
כשתגמור עם הוואנה, כשתרגיש כי מיצית את העיר, קח נהג פרטי בלאדה ישנה אבל תקינה ב-30 דולר ליום או הצטרף לאחד ממסעות חציית האי של אבי הזאב הישראלי, המכונה שם "קפיטן", וסע על פני כל קובה. תיכנס לכפרי דייגים כמו סנטה-פה, תביט בים בין פסלי המהפכנים. שחה במרינת המינגוויי, תציץ בווילה שלו בין העצים הטרופיים.
סע לאחד החופים לבני החול, תיכנס לבקתה של איכר, תרקוד בלילה בדיסקוטק "הקריאולית" בעיירה פינר דל-ריו, עשן סיגר אצל דון אלחנדרו רובינה, או קנה קופסה שלמה וריחנית באיזה מפעל שבו מאה נערות עליזות מגלגלות את העלים מול עיניך. אהוב את קובה כמו קרובה ענייה, יפה ומתוקה שרק רוצה לרקוד. לא תשכח את קובה. היא כבר במחזור הדם והזיכרון שלך.
לפנייה לכתב/ת 
