צלילה מסחררת לתהום

בעולמה של קלאריס ליספקטור, המלה 'אהבה' מורדת בפירושה המקובל. בסיפור הקרוי 'אהבה' שבקובץ 'קשרי משפחה', עולמה של עקרת בית מיושבת מתרסק למראה עיוור לועס מסטיק בחשמלית. 'סיפור על המון אהבה' עוסק בקשרי הרגש בין ילדה לשתי תרנגולות, והאהבה הגדולה מתממשת באקט כמו-ליתורגי, כשהילדה אוכלת את חיית המחמד שלה. המושג השחוק והעצום 'אהבה' - כמוהו ככל אידיאה שליספקטור נוגעת בה - מותקף, נבחן מזוויות חסרות תקדים בספרות, ומטוהר מכל הבנאלי והצפוי.
"לאהוב", אמרה ליספקטור בראיון, "זו הגאולה היחידה שאני מכירה", והאהבה אומנם עומדת בלב יצירתה. בסיפור 'תלאותיה של סופי', ילדה מאוהבת במורה עגמומי ושתקן, ש"במקום פקעת בגרון היו לו כתפיים מכווצות" (עמ' 7). ליבה "גווע בצמא", אבל הרגש המבהיל והלא מוכר מסית אותה להתאכזר אליו: "אני הייתי הזונה והוא הקדוש", תבין כעבור שנים.
גם 'מחילה לאלוהים' עניינו אהבה לא שיגרתית: המספרת הולכת ברחוב ומתמלאת אהבה לעולם וחיבה לאלוהים. "חשתי שאני אם האלוהים, שאני אמא אדמה, שאני העולם" (עמ' 145). ודווקא אז היא כמעט דורכת, למרבה הזוועה, על פגר של עכברוש ענקי. מתעוררות שאלות קיומיות וגם קומיות מעט: "אז מה, אסור לי להתמסר לאהבה בלי לעמוד על המשמר?", ו"אני הולכת לי בעולם בלי לבקש כלום, בלי שאזדקק לכלום, רוחשת אך ורק אהבה תמימה, ואלוהים הולך ומראה לי את העכברוש שלו?" (עמ' 146). והתהייה התיאולוגית שנפתחת מכאן חותמת את הספר במסקנה נחרצת: "כל זמן שאני ממציאה את אלוהים הוא אינו קיים" (עמ' 148).
הסופרת היהודייה הברזילאית הגדולה, שנפטרה מסרטן ב-1977, היתה גם עיתונאית, משוררת וסופרת ילדים, אך בעיקר וירטואוזית של הסיפור הקצר הפסיכולוגי. קולה הוא מן היחודיים בספרות הלטינו-אמריקנית, והיא נמנית עם הסופרות הגדולות במאה העשרים. כתב ידה התובעני ,האידיוסינקרטי, דורש מהקוראים כלים שונים מכל מה שסיגלו להם עד כה.
אין טעם לסכם את הסיפורים האלה, כי הם חסרי עלילה ומוגדרים כ'סיפורים' רק בלית ברירה. לרגעים, בניסיון אובססיבי ונואש ללכוד מהלכי נפש שמעבר להישג ההבנה והלשון, הכתיבה מתקרבת להרמטיות. חוויית הקריאה נהפכת אז לצלילה מסחררת לתהום, הנפערת מאחורי סצינות טריוויאליות לחלוטין, רבות מהן ביתיות: ארוחת ערב נדיבה, תינוק מתחיל ללכת, טיגון ביצה, השמדת ג'וקים (לבעלי חיים, וחרקים בכללם, מקום לא מבוטל בסיפורים האלה). "מדובר בסיטואציה פשוטה", כך נפתח הסיפור 'הצייתנים' באירוניה או בהיתממות, "משהו שאפשר לספר ולשכוח". בתוך הסיטואציות הפשוטות לכאורה, משהו נשבר או נפתח, ומתחוללת התגלות מרעישה, שהשפה דלה מלבטאה.
ליספקטור מרבה לחשוף את מאבקה ב'גבול הנורא', כדבריה, של המילים: "איך אסביר את הסערה הפנימית שהיתה מתרגשת בי?" (עמ' 67) היא מתחבטת. ובמקום אחר, כמעט ברפיון ידיים: "לא, אולי זה לא זה. המלים מקדימות אותי ועוקפות אותי, הן מפתות אותי ומשנות אותי, ואם לא אזהר יהיה מאוחר מדי: הדברים ייאמרו בלי שאמרתי אותם" (עמ' 8). מיגבלות השפה משקפות את אוזלת ידה של התודעה: "אני הבטתי בו מופתעת, ולעד לא ידעתי מה ראיתי, מה שאני ראיתי עלול היה לסמא את עיני הסקרנים" (עמ' 18). רק לעיתים רחוקות כתיבתה מתקרבת לבנאליות: "הרעיה התחילה לחשוב שגבר אחר יציל אותה"; הבעל "התחיל לחשוב שהרבה הרפתקות אהבים יהיו החיים" (עמ' 83). לעיתים נדירות עוד יותר היא נוגעת בקיטש: הסיפור 'הנשיקה הראשונה', שהיה בוודאי מזדהר בקובץ של סופר פחות מליספקטור, נופל בהרבה, לטעמי, משאר הסיפורים הרב ממדיים שבתיבת האוצרות הזאת. אבל החריגות האלה בטלות בשישים בתוך יצירה רבת עוצמה, מטלטלת ציפיות ומוסכמות, ומשובצת פנינים של פיוט, מתורגמות יפה: "איש לא היה מוצא כלום אילו צלל למעמקים שלה - אלא את המעמקים עצמם, כפי שבחושך מוצאים את החושך" (עמ' 86).
מתוך הצורך בנקודות אחיזה ובהסתמכות על המוכר, הושוותה ליספקטור, בין השאר, לג'יימס ג'ויס (למורת רוחה) ולווירג'יניה וולף. נערכו גם השוואות מופרכות יותר לסופרים אחרים, אך בעיקרו של דבר ליספקטור היא אי בודד, היא האסכולה של עצמה: סגנונה המוזר והמהלך קסם נולד איתה ומת איתה.
בסיפור שנתן לקובץ את שמו האושר ('הסמוי' בעברית אבל 'חשאי' בפורטוגזית. אומנם רק ניואנס, אבל התרגום מוותר על הגוון החתרני שבמקור), מפעם בילדה שזכתה בספר נחשק. משהו מהאושר הזה שבמגע עם יצירה גדולה מזומן לקוראי הספר הזה.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

"אשור סמוי", קלאריס ליספקטור. מפורטוגזית מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה, 148 עמ'