לאן נעלם כלב השמירה?

"יש להודות: קשה למצוא טענה שמעלה את חמת זעמו של הישראלי הממוצע יותר מהדרישה הזאת לאובייקטיביות בדיווח. היא נתפסת באפן אוטומטי כדרישה להזדהות רגשית עם הצד השני, לאימוץ עמדות אנטי-ישראליות, ולהתפרקות מרצון מנשק הסברתי שהצד השני עושה בו שימוש בלתי מרוסן. 'תעזבו אותנו מאובייקטיביות', כך נשמעת טענת הנגד, 'אנחנו במלחמה'." (מתוך "עיתונות תחת השפעה")

ד"ר דניאל דור, חוקר תקשורת ובלשן, כתב ספר שעניינו, העיתונים בישראל בראשית האינתיפאדה. ליתר דיוק: עמודי החדשות של שלושת העיתונים, בשבועות הראשונים, עוד לפני שהשם "אינתיפאדת אל אקצה" התקבל בתקשורת בישראל כשם הכולל לאירועים שהחלו למחרת ביקורו של אריאל שרון בהר הבית. הספר מתעד את כשלונותיהם של כל העיתונים בסיקור: זה לא כשל מערכתי, זה כשל של כל המערכות, ובעיקר –כפי שדור מציין לא אחת – זהו כשל של עורכים, של מכתירי כותרות ראשיות צהובוניות, שלעתים קרובות מנוגדות לדיווח המופיע באותיות קטנות תחתיהן.
אז אם "התקשורת עויינת" הוא פזמון-הקינה התמידי של הימין, כאן הביקורת מגיעה משמאל. דור מתווה קווים ברורים להיווצרות התחושה ש"זה נכפה עלינו", "ערפאת לבדו אשם", "אנחנו נורא בסדר והם ממש לא", "ישראל רוצה שלום אך הפלסטינים מתעקשים". יום אחר יום הוא עוקב אחר הכותרות, הידיעות, מאמרי הפרשנות בשלושת העיתונים – וטוען כי עד ש"התמונה המורכבת" של הארועים מגיעה אל הכותרות, היא "מעורטלת כמעט לחלוטין מהמורכבות שלה, כמעט כל מרכיבי המידע שאינם מתיישבים עם הגירסה הרשמית נעלמים, ואנחנו נותרים עם ההכללות הגדולות, החד-צדדיות, שהתקבעו אחר כך בתודעתנו כל החודש".

העולם כולו נגדנו?

בין אינתיפאדה לאינתיפאדה, כמה מן הרעות החולות של העיתונות בישראל יכולות להיבלע בתודעה מנומנמת של קוראים: הסתמכות-יתר על דבריהם של "גורמי ביטחון" במקום תחקירים עצמאיים, ייצוג-יתר של הקו ההסברתי הרשמי של ממשלות ישראל למיניהן, התגייסות קולנית למדי להצדקת מעשי כוחותינו באשר הם. אבל כשמגיעה "עת לעשות", כמעט כל עקרונות הדיווח האובייקטיבי נרמסים. העובדה שזה קורה לא רק כאן, ושהתקשורת הישראלית יכולה כעת להתחבא מאחורי האדרת של התקשורת האמריקנית, אינה מפחיתה מחומרת הטענות של דור, גם לא מעבודת-ההוכחה העמלנית שלו.
יום אחר יום, כותרת אחר כותרת, דור מבהיר בספרו כיצד העיתונות נמנעת מעבודה. היא לא שואלת שאלות קשות, כגון, מתי בפעם האחרונה בהיסטוריה של הכיבוש אירע שצבא סדיר הצליח למגר תנועת שחרור לאומית, אלימה ככל שתהיה. היא לא נמצאת ב"צד השני, של הארועים (למעט עמירה הס וגדעון לוי ב"הארץ", שמצויים שם דרך קבע, ולמעט גיחות בודדות של עיתונאים מ"מעריב ו"ידיעות"), היא מתווה את סדר-היום של הארועים על פי צבעם וטיבם הלאומי, היא יוצרת תחושה של סגירות הרמטית, של עם-לבד-ישכון-כשהעולם-כולו נגדנו. והיא מתגלית במערומיה כאשר העובדות - למשל, הכתר והסגר שהיו שם מאז אוקטובר - הופכות פתאום לאפשרות חדשה לניגוח משטרו החדש של אריאל שרון, שלא היה אחראי לקבלת ההחלטות על אודות הכתרים והסגרים, אבל מרגע שנבחר, העיתונות שמחה להדביק לו אחריות רטרואקטיבית.

רמקול של השלטון

דור היה עורך בכיר בשני הצהרונים לפני שהתמסר למחקר. אין בספר הזה את מה שהוא וודאי יודע על אסטרטגיות העבודה של מכתירי הכותרות, על האופן שבו מעובדת האינפורמציה לכלל פיסות-משפטים קטנות ונגישות למי שנתפס בעיני העורכים בעיתונות, כמו גם בעיני דור עצמו, כ"הישראלי הממוצע". וזה בדיוק מה שחיפשתי בספר ולא מצאתי: נסיון לעמת את הכותרות עם מכתיריהן. שיסבירו, שיבהירו מדוע עשו כך ולא אחרת. בהבהרות הללו אין כדי לשנות את המציאות המילולית הכרוכה בארכיונים, אלא אולי רק כדי לחזק אותה, כדי ליצור ביקורת נוקבת עוד יותר על טיב העבודה העיתונאית בישראל, מדינה שבה העיתונות חופשית פחות או יותר, עד שהיא מחליטה לכבול את עצמה לתמונה חד צדדית של מציאות.
עם זאת, והגם שהספר נכתב בבהילות ומתוך תחושת בהילות, זהו ספר חשוב מאין כמוהו לכל מי שמתעניין בקשר בין העובדות לבין מתווכיהן ולבין צרכני-התיווך. גם אם תמונת-עולם-האינתיפאדה התקבעה אצל "הישראלי הממוצע" לא רק בגלל אופיים של העיתונים, אלא בגלל שידורי הטלוויזיה ודיווחים של אתרי החשות באינטרנט, עדיין יש לעיתונות הכתובה תפקיד מכריע בלוחמת-המאסף על דעת הקהל, כמארגנת וגם מכוננת את "הבוקר שאחרי" הארועים בשידור חי.
כשהעיתונות מתגלה כרמקול יעיל למדי של דוברי השלטון, כשהיא הופכת, לגמרי מרצונה, לשופר תעמולתי חד צדדי – יש מקום עצום לדאגה שדניאל דור מבטא בספרו. לא דאגה למצבו של חופש הביטוי, אלא להעדרה של חירות מחשבתית בעיתונות שיכולה היתה, לו רצתה, להיות חופשית.

עיתונות תחת השפעה, דניאל דור, הוצא' בבל, 288 עמ'