רצח בכיכר ביום שבת

לכאורה אין ב"הזירה", סרטם של מויש גולדברג ויונתן גורפינקל שישודר הערב בערוץ 2 (22:40), משהו שלא ראינו בעבר: הרבה אלימות וקללות וצעקות ושנאה וזיעה. בקיצור, הכל כרגיל. ולמרות זאת הוא משחרר קצת יופי משלולית האספלט הזו. "הזירה", שמגולל את סיפורה של כיכר רבין, משודר, כצפוי, ביום הזיכרון של ראש הממשלה המנוח, אך הוא אינו סרט זיכרון במובן הרגיל של המילה. הוא כמו מוביל לאותה נקודת שפל שידע המרכז השטוח ההוא, אך בעצם תוהה האם אפשר להגיע נמוך יותר, האם הרצח הוא באמת חד פעמי, האם אנו באמת זוכרים.

אם לסבא של דנה מודן היו חששות

ההתחלה של הכיכר היתה מבטיחה, כמו כל דבר בארץ הזו: כיכר של העם, וספסליה תמימים, מתרפקים, מושלמים. הימים חמים, הנערים והנערות בקטע של הורה, הפרות מנחלת יצחק מסתובבות ליד המכולת הראשונה, אריק איינשטיין מחוטב מתמיד, הפיח לא כזה נורא והרוח מהים לא נתקעת אי שם בבן-יהודה. ואז מגיעים מיפגנים אלימים, פאשיסטים-למחצה, של המון אדם שנלחמים זה בזה, ולצידם חגיגות שמחה צהובות או ורודות וגם רצח אחד. וכל ההיסטוריה המסובכת הזו מתפרקת מול ניסיונותיהם של עובדי העיריה להפוך עבר למגרש חניה. לאן, אם כך, שואלים גולדברג וגורפינקל, נעלם החלום?
שמו של הסרט, שנלקח מתוך מאמר של דורון רוזנבלום, צובט היטב את המשמעות המרכזית: אותו מקום בו העיר לוקחת לרגע אוויר נקי מסך בנייניה וחתוליה המיותמים הפך למקום בו הולכים מכות, יורקים אחד על השני, חושפים שיניים ושונאים. כמו ב-77' כך גם ב-96'. אך בניגוד לזירות אחרות שאני מכיר, ההתרחשות אינה במרכז, אלא בשוליים, מסביב, ליד המדרגות ממש, והיא כמו כתובה מראש.
באחד הקטעים בסרט עוצרת דנה מודן ברמזור סמוך לכיכר. היא מביטה בה ולבה מתכווץ. מודן, שיום-יום אוכלת את עצמה על פיספוס אחד גדול שסבא שלה עשה, מזכירה מעט את הדמויות מוכות הגורל מסרטיו של דיוויד לינץ' (ובעיקר את הנהגת מ"סיפור פשוט", שדורסת מדי יום צבי מפוטם). סבה של מודן יכול היה לקנות את הכיכר לפני 60 שנה. הוא חסך 12,000 לירות, אך חזר בו ברגע האחרון מחשש שהנאצים עוד רגע יגיעו ויקחו הכל. מודן, שלבה מתכווץ אל מול המשטח החלק, היתה בונה גורדי שחקים, ומבטלת ברגע היסטוריה לא נעימה. הסרט כולו בנוי על המתח הזה: מה היה קורה אם סבא של מודן היה קצת יותר אופטימי? האם זוהי כרוניקה של רצח ידוע מראש? האם אנו מתקדמים בצעדי ענק לעבר האינסוף, או אולי יש תקווה ש"בכיכר הזאת עוד נחיה בעתיד רגעים יפים"?

להפוך את הנוסחה לשירה

גולדברג וגורפינקל כבר שיתפו פעולה בדרמה "הבן שלי" (ראשון בדרמה, ערוץ 3), אחת מדרמות הטלוויזיה היפות שראיתי – וגם שם דנו באותה אלימות, ששורשיה הצבועים חאקי פושים בכל מקום, ותהו האם כדאי לעמוד בחוץ או לקפוץ למזרקה, ובכלל, האם זה אפשרי לא להירטב. ב"הזירה" הם מפנים את השאלה לעצמם: מתוך כל החומרים שתפסה מצלמתו החרוצה של גורפינקל קל מאוד ליפול לקוד הצפוי, שמכתיבות הכתבות החדשותיות של ערוץ 1 ו-2, ולהצטרף לנוסחתיות הכוחנית, עמוסת הסיסמאות והחדגונית, שקולות אמיתיים כמו אינם קיימים בה, וחיתוך הדיבור של הקריינים ישיר וחזק אך מכסה על פחדנות גדולה. קשה פי כמה לעשות שימוש מאופק ומפוכח בקטעים כל כך חמים, ולהפוך את קולו השקט, הלא ברור, העלוב אפילו, של שי אביבי – קריין ברגע זה - לשירה. הבחירה של גולדברג וגורפינקל, כאמור, היא נכונה וחכמה. שרק ימשיכו לעשות סרטים.

"הזירה", ערוץ 2, הערב (שני), 22:40