למה אני אוהב את מיסטר בין

באחת התוכניות שלו, מיסטר בין מנסה להפעיל את מכשיר הטלוויזיה המיושן שלו בעזרת אנטנה ביתית קטנה. הוא מסתובב בחדר ולא מצליח למצוא אף נקודה שממנה הקליטה טובה. בסופו של דבר הוא מניח את האנטנה על הרצפה מעט מאחורי המכשיר. הקליטה עדיין גרועה, אולם כאשר הוא מתכופף במקרה לכיוון האנטנה מופיעה לראשונה התמונה במכשיר ואת הרחש החדגוני מחליף פס הקול המשודר. הבעיה היא, כמובן, שבתנוחה הזאת מיסטר בין אינו יכול לראות את המסך. ברגע שהוא מזדקף ומנסה להביט, התמונה נעלמת שוב. כמו שאופייני לו, הוא מנסה החל משלב זה מגוון פעלולי אקרובטיקה שונים - למשל לשכב, בטנו על כיסא ורגליו וידיו באוויר - כדי לראות את המסך.
הקטע מבוסס על אפקט אלקטרומגנטי הזכור לכל מי שהשתמש אי פעם באותן אנטנות ניידות. הגוף משפיע על השדה האלקטרומגנטי בסביבת האנטנות, ולכן קשה היה כל כך לכוון אותן. כל כוונון היה של האנטנה בצירוף תנוחת הגוף המסוימת, וכאשר אכן הושגה קליטה טובה, היא היתה תלויה בתנוחה המסוימת של האדם שכיוון את האנטנה - תנוחה שכמובן אינה נוחה לצפייה. אבל אולי יש לאפקט הזה משמעות נוספת, סמלית: הצופה הוא חלק מהטלוויזיה. הוא אינו צופה בה כמו שצופה מתבונן באובייקט גמור. הוא משתתף במה שקורה על המסך. ואפשר להוסיף: מכיוון שהצופה הוא חלק מהטלוויזיה תמיד יש בה נקודה עיוורת בשבילו, דבר-מה שהוא אינו יכול לראות: הוא אינו יכול לראות את עצמו. האין זו אלגוריה למצב הצפייה בטלוויזיה; לשכחה העצמית המוחלטת המאפיינת יותר מכל את הצופה? כלומר, מיסטר בין, דווקא מתוך האובססיה שלו למכונות מקולקלות, מצליח להציג את הצופה שהטלוויזיה מעלימה: מאחר שאינו מצליח לצפות בטלוויזיה, הוא מצליח להראות את הצופה.

לא נודניק, סתם אוטיסט

אני אוהב את הסדרה מיסטר בין, ויותר מכך אני אוהב את הדמות מיסטר בין. אני מאמין כי הסדרה הזאת היא אחד המקומות שבהם נוצרת פילוסופיה בת-זמננו, ניסיון לתאר את המצב העכשווי, את העולם העכשווי (שהוא, בין השאר, עולם של מכונות מקולקלות – מכונות מתוחכמות להפליא שלעולם אינן עובדות כמו שצריך).
כמו כל אדם שאני מכיר, גם אני הייתי משוכנע שמיסטר בין היא סדרה נחותה: אוסף של גאגים שחוקים, חלקם מוכרים עוד מתקופת הסרט האילם. דעתי החלה להשתנות כאשר הבנתי לראשונה שהסדרה אינה מנסה להיות סרט אילם אחרי זמנו, ואינה שייכת לז'אנר האמנותי הנודניקי של הפנטומימה. רואן אטקינסון, בתפקידו כמיסטר בין, אמנם שותק, אבל הוא אינו פנטומימאי. זה מה שמעניין בדמות שלו: הוא שותק רק מכיוון שאינו רוצה לדבר. כאשר הוא ממש מוכרח - כמו בשעת מגעים עם החוק - הוא יכול להמהם כמה מלים או אפילו להגות אותן בבירור. כאשר אינו מוכרח, הוא בוחר לשתוק. הוא בוחר להישאר באותו מצב שבין חלום ליקיצה, מצבו של אדם שהתעורר אבל עדיין לא החל לדבר. ובמצב הזה דווקא הוא יוצא אל העולם.
זה מצב אנטי-חברתי ממהותו, מצבו של אדם כשהוא עם עצמו, לפני תחילת המלל המכניס אותנו לכל תפקידינו החברתיים, לפני כל הצרימות של "מה שלומך?" ו"איך אפשר לעזור לך?" ו"אפשר לקבל שני חלב בבקשה", שהופכות עד מהרה למוסיקה הבלתי נשמעת של היומיום שלנו. זה מצב שאינו יכול באמת להתקיים בסביבה חברתית, אבל מיסטר בין, בהתרסה עצומה, נצמד אליו. מכאן נובע העיקרון הבסיסי של הדמות: עמדת העוינות החד-משמעית שלו מול העולם. והעוינות הזאת מאפשרת לדמות של מיסטר בין לחקור את העוינות של העולם אליו – בדיוק אותה עוינות ש"מה שלומך?" ו"איך אפשר לעזור לך?" מסתירות. אנחנו חיים הרי בעולם של ידידות מופלאה: טכנולוגיה ידידותית, שירות ידידותי, מכונות ידידותיות למכירת סיגריות, אנשי שיווק ידידותיים, מוכרים ידידותיים במקדולנדס. מיסטר בין מצליח לחלץ בנהמותיו את העוינות הבסיסית שמעבר לידידותיות הזאת.
מתוך ההוויה האוטיסטית הזאת שלו, מיסטר בין יוצר נקודת מבט ייחודית על המציאות. כל חפץ או אדם בסביבתו נקלטים בעיניו כחפצים שימושיים, ונשקלים אך ורק לפי האופן שבו יוכלו לשמש אותו. האופן הזה, למותר לציין, תמיד שונה מהשימוש הנכון של הדברים. משום כך ההוויה החברתית נראית בעיניו של מיסטר בין כמסתורין בלתי ניתנים לפענוח. הדרך היחידה שלו לנסות להיטמע בקהל היא החיקוי. מאחר שאינו מעוניין באמת במשמעות של הדברים והמנהגים המקיפים אותו – או אולי משום שאינו מסוגל להבינם – הוא יכול רק לחקות חיקוי עיוור. ההוויה החברתית היא עבורו צופן בלתי חדיר. מתוך מצב הערות למחצה שלו הוא אינו מנסה לפענח אותו, אולם הוא בוודאי אינו מתעלם ממנו. הדרך היחידה שלו להתקיים היא לא להיראות, כלומר להיראות כמו כולם. הניסיונות שלו להיראות כמו כולם הם כמובן אידיוטיים לחלוטין, משום שהם חסרי משמעות – הם חסרים את כל התוכן הפנימי של הגינונים שהוא מחקה. ואולי בעצם ניסיונות החיקוי שלו מציגים דווקא את הריקנות של אותם גינונים.

כולנו מיסטר בין (לפעמים, במכונית)

בסיומה של העלילה הטיפוסית של מיסטר בין הוא מוצא את עצמו, מסיבה כלשהו, עירום מול קהל צופים המתבונן בו בפליאה (נשים במלתחה בבריכה, בתא מדידה בחנות כלבו וכו'). סצינת הסיום מגלה את גורלו של הקיום האוטיסטי: דינו תמיד להתגלות לבסוף, בתערובת של מבוכה ותענוג אקסיביציוניסטי. האין זה למשל האוטיסט שמתגלה בנו כאשר אנחנו נוהגים במכוניות הסגורות והאוטיסטיות שלנו, מוגבלים בתקשורת עם הסביבה לנפנופי ידיים וצפירות? בכולנו, תרבותיים ונחמדים שכמונו, מתגלה אז מיסטר בין, מנפנף ידיים, מעווה פנים, עוין את סביבתו, סביבה של חפצים המעמידים פני אנשים.

נועם יורן הוא דוקטורנט בביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת ת"א ומחברו של הספר "ערוץ 2 - הממלכתיות החדשה"