יצפאן הביא זהב

אין ספק, "יצפאן הביא 3" - ובדרך הביא גם את "איש השנה בתקשורת" ואת פרס "מסך הזהב" בקטגוריית הבידור והשעשועונים, כשהוא משאיר הרחק מאחור את דודו טופז ושמעון פרנס. השבוע שאלתי מנכ"ל חברה רפואית בישראל במה הוא צופה בטלוויזיה, והוא השיב בחיוך מהוסס: "לא תאמיני, אני רואה רק יצפאן".
אמא שלי, אלופת הטלנובלות, צורכת "יצפאן" בכמויות אדירות וגם אנוכי התמכרתי מזמן ללא טוב במיה, ניצב מחוז חפצנו, לאלברט אפללו ("מעולם לא היה מצבנו טוב יותר"), לשפיק אל חרטטה ולכל גלריית הדמויות המפוארת שמביאה לנו ערב ערב את מהדורת הערב המיוחדת של הקומיקאי הווירטואוז הזה (שלא שכח להודות להן, אחת אחת, כשיגאל שילון העניק לו את הפרס). "יצפאן" גם עשתה תקדים היסטורי, כשהתקרית הדיפלומטית עם מובארק הריצה את צבי מזאל למשרד החוץ בקהיר, להסביר למצרים איך עושים סאטירה במדינה דמוקרטית, וערוץ 3 השכיל להוציא מהקטע את המירב כשקידם את העונה הבאה שלו בשלטי ענק: "מובארק בלחץ"...
מי שהושווה לג'יי לנו לא מסכים, כצפוי, להשוואה (עוד שנייה הוא מפטר מישהו מאיתנו), ועוד ניגע בנושא. אם לרפרף על דפי הביוגרפיה הבידורית שלו, כשהיה הנער בן 22 - לפני שצולם כשחקן ראשי לשיחזור פשע בתוכנית "בשידור חוקר" - אמר שהוא מקווה להחזיק מעמד במקצוע הקשה הזה. בערב בו קהל הצופים של "פנאי פלוס" הביעו בו אמון ואהבה, הוא צולם מהאולפן של תוכניתו הלילית. אחריו גרף רפי גינת פרס נוסף על התוכנית שלפני 15 שנה עשה בה יצפאן את נסיונותיו המקצועיים הראשונים.

- זכית בשני תארים. מבחינתך, השנה הזו היא שיא מסוים, שנה בה סך כל המרכיבים הגיעו למיצוי?

"זה לא שיא וזה לא שום דבר. יש שנים שעבדתי ועשיתי דברים נפלאים ולא זכיתי בפרסים. מה זה שיא? ואם בשנה הבאה, בעזרת השם בלי נדר, נזכה, זה יהיה שיא? זו תוכנית שקיבלה תודה ציבורית, ושפו לציבור שבחר. נעשה תוכניות כרגיל. אנחנו עובדים שלא על מנת לקבל פרס. ואם אנו מקבלים פרס, בנוסף לעבודה - ואני מדבר אתך על כל הצוות הגדול של מפיקים, תחקירנים, צלמים, עוזרים ועוד הרבה אנשים שעושים במלאכה - אז זו התודה הכי גדולה.
"אני רוצה רק להודות למישהו שאני לא יודע מיהו ומהו, אני רק יודע שהוא ישנו. אני מודה לקב"ה על השנה הנפלאה שבה נולדה נועה הקטנה ועל השנה המקצועית הנפלאה, שממלאה גם אותי וגם את האנשים שעובדים איתי באושר ובשמחה. אבל מפה ועד לפתרון הבעיות באפגניסטן והאנתרקס בארה"ב, זה עוד רחוק, רחוק מאוד".

- הרבה אמנים ישראלים עושים השוואה בין "מסך הזהב" לטקס האמי האמריקאי.

"נו, באמת! אולי קצת צניעות? אנשים באו לשם עם סנדלים, חולצות טריקו. יגאל גלאי עלה עם טריקו לבמה, לא?

- ב-11.9 היית אמור להנחות את טקס "אנשי השנה". מה הרגשת אז, כשהתאומים קרסו?

"עצוב מאוד. תשמעי, בכל זאת ארה"ב היא באמת בת בריתנו הקרובה ביותר, עוד מלפני קום המדינה, אז עם כל הציניות וכל האיכשהו שמחה לאיד שהנה תראו מה אנחנו עוברים, זה היה עצוב מאוד. באותו יום היה בלתי אפשרי לצלם את הטקס. חשתי הזדהות וכאב עמוק ובשלב מסוים אפילו זלגו דמעות מעיני על האירוע הנורא הזה. לעומת מה שחזינו שם, האירוע של 'אנשי השנה' היה בטל בשישים, מיותר ולא מעניין, וגם לא עניין במשך 14 יום נוספים. האסון היה נקודת ציון בעצם קיומו של העולם והציוויליזציה הנאורה. היה ברור שמה-11 בספטמבר זה עולם אחר. אני מקווה שאנשים יגיעו להכרה שהטרור והאלימות מאיימים על עצם קיומנו כעולם נאור דמוקרטי של ערכים, של שלום וחופש וחירות. אנחנו נתונים לאיום מצד כל מיני גופים, אירגונים, דתות, כאלה שפועלים בשם הדת. זה מפחיד, עצוב מאוד, מיותר, לא תורם".

- יש כאלה שסברו שבגלל מצב הרוח הלאומי לא היה צריך לשדר את טקס "מסך הזהב". מה דעתך?

"מה פתאום? לשדר, תמיד לשדר, כל תוכנית בידור, אחרת אין לזה סוף".

- אברי גלעד, בתוכניתו "המילה האחרונה", ביקש שתחליפו את השם שאפיק אל דאראטה בקטע הפארודי על העיתונאי סלימאן א-שפעי, מחשש לפגיעה ברגשותיו. הוא אפילו פירש למאזינים את משמעות המילה. נעניתם לו.

"קודם כל, אני בעצמי הבנתי את משמעות הדבר רק אחרי שצילמנו. זה צרם לי אחרי השידור ומייד הוריתי למערכת לשנות את השם לשאפיק אל חרטטה. פשוט, אני רק קצת דובר ערבית. אני שולח מכאן לסלימאן א שאפעי את התנצלותי. אני חושב שהוא עיתונאי נפלא".

- הרבה דמויות הצטרפו לפאנל: אהוד יערי, עוזי לנדאו, משה לוקסמבאום. צפויות עוד תקריות דיפלומטיות העונה?

"אני לא יודע אם תקריות דיפלומטיות. אנחנו עובדים כמו עיתון יומי, כמו 'ידיעות אחרונות', למשל. אתם מוציאים את עיתון הבוקר ואנחנו מוציאים עיתון קומי בלילה. חלק מהדברים צמודים לאירועי אותו היום ומטפלים באקטואליה נקודתית. אני אף פעם לא יודע איזו דמות אני הולך לעשות. אנחנו יושבים במערכת ומנסים לבדוק מה היה באותו יום. יש דמויות שנבחרות, נניח, רק לפי הגעגועים של הציבור. אתמול היה פרס, שמציג תוכנית מדינית חדשה. הוא רק החליף ת'עטיפה, זו אותה תוכנית מדינית. לפעמים אנחנו משתדלים להיצמד לשר, כמו עוזי לנדאו. מה שאת שואלת אותו, הוא עונה: 'בואו נגרש ת'ערבים' (יצפאן הופך ללנדאו - ר.ג.). בעיני, עוזי לנדאו הוא איש מאוד חכם שלא שינה מעמדתו כהוא זה. את שואלת אותו: 'נקרע לי הריצ'רץ'?' והוא עונה: 'מאה אחוז. בואו נגרש ת'ערבים'".

- בעקבות הענקת פרס מפעל חיים לרבקה מיכאלי, דינה חממי ראיינה אותה בתוכניתך וביקשה אף היא לזכות בפרס מפעל חיים. על מה?

"לא מפעל חיים, היא רוצה שיתנו לה מפעל לסוכר".

- המילה "טיז" מרבה לככב בתוכניותיך האחרונות.

"כן, טיז, שזה תחת, היא מילה די עברית. בשביל לא להגיד הרבה פעמים תחת אפשר להגיד טיז, זה יותר קומי".

- האנתרקס בדרך אלינו, לדעתך?

"אני לא כל כך בטוח, ממה שאני קורא ועוקב, שהאנתרקס בא מארגוני טרור אלו או אחרים. יכול להיות שזה מגיע מגופים פנימיים ימניים קיצוניים. בכל אופן, אנחנו צריכים להיות תמיד ערוכים. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה להגיד אחרי שמשהו קורה, חס וחלילה, SHIT, לא היינו מוכנים'. קראתי היום בעיתון שאנחנו מוכנים גם לאנתרקס, גם לאבולה וגם לאבעבועות שחורות. אני רוצה להיות אופטימי ולחשוב שלכאן זה לא יגיע".

- ומה יש לך להגיד על בן לאדן ועל המלחמה המתרחשת באפגניסטן?

"זה ממש לא מצחיק אותי. זה אירוע קשה גם לאנשים החפים מפשע באפגניסטן. זו מדינה אומללה, שנמצאת כבר 24 שנה במלחמה מתמשכת של אירגונים שנלחמים כאילו בשם הדת. הטאליבן הם אנשים מושחתים וקיצוניים, שהתעללו בעמם שלהם על ידי מעשים סאדיסטיים שמוכרים לנו ממאורעות שונים שעברנו. זו קבוצה שמתעסקת באופיום ובשיווק סמים, שקושרת עצמה לאירגון הקיצוני אל קעידה, שמאיים על שלום העולם ועל החירות והשלווה. ושתדעי שהאיסלאם היא דת נפלאה. יש מיליארד ומאתיים מיליון מאמינים, ואי אפשר להגיד שכולם קיצוניים. יש הרבה מקומות בעולם שבהם אנשים מוסלמים מתפללים ועובדים ומנהלים חיים טובים ורגילים. זה כמו הסיפור על הנבלה הזה, יגאל עמיר, שהשתמש כאילו בשם הדת ובדין רודף לרצח ראש הממשלה רבין ז"ל. איזה קישקוש זה? ואסור לוותר, מכיוון שזה לא רק הטאליבן".

- השוו אותך לג'יי לנו, לדייוויד לטרמן ולקונן אובריאן.

"ההשוואה ממש רחוקה, מכיוון ששלושתם לא שחקנים-בדרנים, הם סטנדאפיסטים. אנחנו עובדים ומבצעים מערכונים פוליטיים-סאטיריים עם איפור. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לרינת אלוני, שהיא מעצבת הדמות והמאפרת הראשית שלי ולטלי בן יעקב המלבישה - ואני מדבר איתך על אנשים שעובדים איתי 12 שנה - וצוות הכותבים: דניאל לפין, עופר קניספל, רמי ורד, ליאור כפיר, יובל פרידמן".

- מכל הדמויות שאתה לובש ערב ערב, יש אחת שאתה אוהב במיוחד?

"לא, כולן משרתות את התוכנית. אין דמות שאני אוהב יותר או פחות. מה שכן, אני משתדל לאהוב את הדמות לאותו רגע. לעשות את פרס ואת שרון אני מאוד אוהב, כי אני אוהב את שני האנשים. אני אוהב לעשות את שמיר, רענן כהן ולימור לבנת. אני אוהב את כולם באותה מידה, כי הם משרתים אותי בארבעים וחמש הדקות שהתוכנית משודרת".

- מובארק עשה לך רק טוב.

"מובארק עשה לערוץ 3 ולא לי. אולי בעקיפין גם לי. לדעתי הוא עבד כפירסומאי בערוץ 3 עד לתקופה של התקרית, כי הוא עשה להם ולתוכנית שירות שלא קונים בכסף".

- למה מובארק כל כך שונא את ערפאת? (להזכירכם, יצפאן כינה פעם את מובארק "שחקן ערס שאכפת לו רק מהמצרים").

"אני אסביר לך. במבנה השברירי של המזרח התיכון, שבו המנהיגים נתונים ללחץ של הרחוב, הם מוצאים את עצמם לא פעם מאוימים. אז כשבא האירוע הפלשתיני, הוא איכשהו נוגע למדינות ערב, וכרגע אין מוצא לבעיה אחרי שלטונו של ברק המדהים. באמת, ברק היה הברקה של הודיני: בא, השאיר אחריו אדמה חרוכה והלך. ערפאת הכניס את האזור לתוך MESS, שאף מנהיג באזור לא יודע איך לאכול את זה. ומובארק, כשמתחילות הפגנות המוניות של מצרים שמערבות גם את ישראל, כשממילא לא מתים עלינו שם, אז הסיפור הפלשתיני הוא איום עבורו. מובארק לא סובל את ערפאת, כמו את מרבית המנהיגים באזור, וזו דעתי האישית".

- מה דעתו על שרון?

"שרון לא מספק לו מה שסיפקו לו מנהיגים אחרים - לחי שעליה הוא יוכל להחטיף ולא לקבל בחזרה".

- אתה עדיין, כמו בתחילת דרכך, חושב שקשה לשרוד במקצוע שאתה נמצא בו?

"אני חושב את זה רק בגלל הדינמיקה שאנחנו חיים בה. תראי, למרות שהעולם נמצא היום תחת פחד היסטרי, אנחנו עדיין המדינה היחידה שמספקת חדשות כל שתי דקות ולא כל רבע שעה, יש אירועים ופיגועים ואנחנו באים והולכים, ויש אנרגיה וקצב שלפעמים אתה לא יכול לעמוד בזה. קחי את הדוגמה של אזור השרון: שלושה ימים יש מצוד אחרי חוליית מחבלים, ואנשים נמצאים בפחד נורא. זה אירוע שלא היה קורה באיטליה. אנחנו עדיין מדינה שנלחמת על עצם קיומה באזור הפרובלמטי והמסוכן הזה. ואנחנו נהיה והיינו תמיד זרים פה. אנחנו מוקפים במדינות שנושאות אופי שלטוני מוזר מאוד, ולכן יש הבדל בחשיבה, בגישה, בתרבות וביחס לחיי אדם.
"אם יש מצב לא נעים, כוננות, התרעות או אירועים מסוכנים או חס וחלילה פיגוע - הענף שלנו אוכל אותה. אני יודע שהתקופה הזאת קשה מאוד ויש לא מעט אמנים שאין להם עבודה".

- לאחרונה ראיינתי את טוביה צפיר, שציטט את ג'רי לואיס שאמר שכל קומיקאי גדול היה צריך לעבור תקופה טרגית בחייו...

"זה באמת נכון. תשמעי, כל אחד מאיתנו עבר איזושהי טראומה לא פשוטה. אחי הבכור נהרג בתאונת דרכים בשכונה כשהייתי בן שש, וחודש אחרי זה סבא שלי מת משברון לב, ואבא שלי נפטר מסרטן בגיל 63. ובנוסף לדברים האישיים שאנשים עוברים יש את הנדבך הלאומי, ובדרך כלל לקומיקאים יש חיים לא קלים. זו מדינה שכולה אחת גדולה וחבל. אבל מה לעשות, ככה כנראה נגזר עלינו. צריך להתפלל יום יום, לבקש מחילה משמיים ושהשם ישלח לנו ישועה. ובאמת לא יקרה כלום אם בן אדם ישב ויקרא פרק אחד של תהילים ביום. לא שעה, רק פרק אחד. זה יעשה לנו רק טוב".