מהפכן

לפני יותר מארבעים שנה הופיע יהודה עמיחי, משורר צעיר מוזר ויוצא דופן, ועשה 'מהפכה אזרחית', מהפכה של אדם אחד. במו-ידיו הוא שינה סולם ערכים שלם. בתקופה שהשירה העברית הייתה "מגש הכסף" של אלתרמן או "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות" של אברהם שטרן ('יאיר'), בא פתאום איש צעיר ולא מוכר וכותב: "אני רוצה למות על מיטתי". היה בזה איזה דבר נועז מאוד, מהפכני, משנה עולמות. הוא העז, בתקופה של מהפכנות לאומית ומעמדית לבוא ולומר: 'קטנות היום-יום, קדושת החיים הקטנים'. במהפכה הזו שלו הוביל עמיחי את השירה מן הציבורי, ההיסטורי, הלוחמני והכללי; לטובת - האינטימי, הביתי, הפרוזאי, היומיומי. וכך, כשאנחנו קוראים עמיחי, אנחנו חשים כאילו הוא כותב אצלנו במטבח או בחדר הילדים, או בחדר המיטות, או בגינה או בסלון. היום זה נראה מובן מאליו, אבל אז זו הייתה מהפכה של ממש. ואני מאמין שהוא היה שרוי בבדידות גדולה מאוד כדי לקום פתאום עם עולם ערכים חדש, אלטרנטיבי.
והאיש הזה, שהיה המשורר הביתי ביותר בשירתנו - המשורר של חדר המדרגות, של הגינה, של ההול, של המיטה הזוגית - המשורר הזה הוא גם משורר דתי וגם אנטי-דתי. בעצם יהודה עמיחי לא היה איש חילוני. אלוהים נכנס ויצא אצלו בסלון לא פחות מהחלבן ולא פחות מהשכן ולא פחות מהאהובה. אלוהים הוא בן-בית אינטימי, ועמיחי מקיים עמו דיאלוג אישי ומדבר אתו קשות. ובו-בזמן הוא משורר אנטי-דתי כי הוא שנא את הדת הממוסדת, את הדת הלאומנית, את הדת המשיחית, את הדת שהופכת לכלי בידי הלגיונות הצועדים לכבוש.
המשורר הביתי הזה ניהל שיח יומיומי כמעט עם ההיסטוריה היהודית, עם התנ"ך, עם ירושלים העתיקה, עם דורות קודמים של יהודים, עם השפה העברית לדורותיה - וכל זאת כמו אדם שמדבר עם שכנו. הוא משוחח עם גיבורי התנ"ך, עם שאול המלך, עם דוד או עם הנביאים- כמו שמדברים עם השכן. לפעמים בטרוניה, לפעמים בוויכוח, לפעמים בחיוך סלחני. וזה היה דבר חדש לגמרי.
ההכנסה הזו של מונומנטים גדולים מן העבר היהודי אל תוך המעגל האינטימי גם מתקיימת בשפה שלו. השפה של עמיחי היא שפה שמשלבת במפלס אחד אינטימיות, שיחת רעים, קול נמוך, שיחה בשניים לאור מנורת השינה במיטה, עם המונומנטים הגדולים - התנ"ך, סידור התפילה, המיסטיקה היהודית. וכל זאת הוא עושה בעזרת איזו אירוניה דקה, לפעמים עוקצנית- "אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחם כלל"'. או: "אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו". ואלה דברים שיש להם משקל תיאולוגי. דברים שמבחינה דתית אינם פחות חשובים מדברי רבנים חסידיים למשל. הוא משנה, או אולי מחזיר אל המקור את היררכיית הקדושה של היהדות, של תרבות ישראל. ילד יותר חשוב מאשר קבר – ולתפיסה שכזו יש משקל דתי מובהק. עמיחי הוא מאותם אנשים שמזכירים לנו שתרבות ישראל לא גרה בבית כנסת, ולא גרה בקברים קדושים, אלא גרה בשפה שלנו, לדורותיה. תרבות ישראל לא גרה באיזה שולחן ערוך או באיסור על גילוח שיערן של נשים כשרות, אלא גרה בשפה העברית. ומבחינה זאת, עמיחי היה בעל-בית של התרבות העברית.