טיול משער יפו לכותל

המפגש האולטימטיבי של הבזאר המזרחי עם תחפושתו המודרנית והישראלית הוא גם מפגש עם הנציגויות הצבעוניות של כל העדות הניצות על ירושלים, בלב עיר המריבה ולאורך הרחוב שהוא המייצג העליון של חיי השיתוף היומיומי בה. הכניסה אל התיאטרון הביזארי הזה היא בשער יפו, שכתובות באבן מעידות כי בונהו היה הסולטן העותומני סלימן המפואר, לפני כמעט 500 שנה. סלימן, על-פי אגדה שמקורה לא ברור ומתגלגלת כמה דורות, ערף את ראשי המהנדסים שבנו את חומות העיר ושעריה, כאשר התברר לו שהר ציון הקדוש נותר מחוץ לחומות שבנו. קברי האומללים הללו, ממשיכה אותה אגדה מרושעת, נחבאים ליד השער, מיד כשנכנסים בו, בשולי רחוב הלטינים.
בראשון בתיו נחבאת רחבה קטנה ובליבה עמוד קטן ורע מראה, שחרותה בו כתובת רומית עם שמו של מרקוס מקסימוס, מפקד לגיון רומי. ההוא, שעסק מן הסתם בעריפות למכביר, לא ידע כלל שעמודו יוצב פה כדי להיות בסיס לפנס רחוב נאה, אלא שגזלנים ערפו אותו, עיקמו את גדמו והפכו שוב את הפנס לעמוד רומי עתיק, שאינו עוד נאה וכולו כלום.
יש וסיפורי ירושלים קטנים, כמותם כשער, כמצבות, כשברי עמודים. ויש שהם גדולים, כמבצר העיר עתיק היומין, בין השער והרחבה ממנה נפרשים פלאי הבזאר. המבצר הוא מגדל דוד, כמו שקראו לו היהודים בכל הדורות, מתרפקים על פסוק משיר השירים המשווה אותו לחלקת צווארה של האהובה הנחשקת.
רחוק הוא ענק האבן מלהיות חלקת צוואר נאווה מעל חזה הבתולה המפתה משיר השירים. אבניו גסות, פינותיו חצובות בסלע, שיניות מבצרו מתריסות לשמים וכובד שלושת צריחיו חרוש בזכרונות האלימים של הבנייה, המלחמה, המפלה והחורבן - של יהודים ושל ערבים, צלבנים וטורקים. כל מי שיד היתה לו בשפיכת דמיה של ירושלים טבע את מכוות ידו וברזיליו באבני המבצר.
היום יש בו תערוכות ואירועי אמנות, בית-נכות ומקום לחגיגות ומפגשים של תרבות, ובימים טובים, שאין המלחמה מעכירה את אווירה של העיר, יש וגם מאירים אותו ומבהיקים את פתחיו האפלים בנגוהות חשמל.
כל אלו, המצודה ולידה הקישלה, ובית העמוד וגם בית דואר וכנסיה, וקצת בתי-קפה, כולם מבוא הם אל סבך סימטאותיו של השוק, שבו לא רק חנויות ופרקמטיה, דוכנים שאינם מותירים בהולך דבר זולת מיאוס על גיבוב של סחבות וסדקית שאין חפץ בהם, אלא גם פתחים אפלוליים שמהם מתנחשלים סיפורים של דברי ימי העיר.
כמו למשל המוריסטן. כאן היה מקומו של בית-החולים של החיילים והצליינים הצלבנים ואחר-כך של הממלוכים. שמו הפרסי - מוריסטן, קרי בית חולים - נותר עד היום, אם כי אופיו רחוק מאוד מבית חולים.
מעליו מתנשאת כנסיית הגואל הגרמנית הבוהקת בלבן, שחזותה כמימי הביניים אך רק רסיסים של אבן נותרו בה מן התקופה ההיא ממש.
כך גם קצהו של רחוב דוד, הנבלע בשוק המקורה - שוק הצורפים. ואחריו שוק הבשמים. ואלה הם לבו החי של האין מוצא כביכול, של ההתחככות בהמוני אדם הנדחסים אל השוק של חוויית הריח והמגע, של הקולות והתחושות של שוקי הענק - הבזארים - בערים העתיקות במזרח. כאן נמזגים זה אל זה כל מרכיבי הפסיפס הירושלמי הצבעוני, שנראה לא פעם בלתי אפשרי, וכאן הוא נע ברב-קיום מאיים, מיוזע, קולני ומופלא.
ועוד בקצה רחוב דוד הסימטה שבה יושבים חייטים, ובקצה ניצב שער סורגים, ומעבר לו רחוב הקארדו, שהוא הספר הפתוח של שווקיה הקדומים של העיר, וגם בית-קפה ומועדון ביליארד יש שם ובהם מבנה קמרונות כבד שנבנה כנראה בתקופה הצלבנית, לפני יותר מ-800 שנה.
כמעט בהמשך לרחוב דוד, שמתפרק בקצהו אל ההיסטוריה הרחוקה של העיר, והלאה במורד - גולש רחוב השלשלת. דורות של מורשת מוסלמית, מימי הממלוכים מביסי הצלבנים בימי הביניים ועד ימינו, עשו את הרחוב למוזיאון של ארכיטקטורה ועיטורים של ראווה דתית ובית יוצר לחיי רחוב. כולו פונדקים לעולי-רגל להר הבית ובתי מדרש למתחסדים שבהם. מוזוליאות לתורמים נדיבים ולכאלה שנאלצו לתרום, שעל כן אחרת שמם היה מנואץ בפיו של שלטון שהתנכל להם, וגם ספריות עתיקות יש בו, וסתם מגורים של אנשים שכבר מאות שנים משפחותיהן מתבוננות בזרם האדם הנוהר ומאזינות לטפיפות דברי הימים של מרצפות רחובן.
במורד רחוב השלשלת, בואכה רחבת השלשלת המפוארת של הר הבית, שאליו לא נבוא הפעם, יורדות מדרגות אל רחוב הגיא. זה נמצא במפלס נמוך יותר מרחוב השלשלת, ואומנם המדרגות זוחלות אל מעבר ברחוב הגיא מתחת לקמרון ענק, שעליו סלול ובנוי רחוב השלשלת. וגם לקמרון הבודד הזה יש מקום בספר האינסופי של דברי ימי העיר. הוא אחד מסידרת קמרונות של גשר גדול, אשר חיבר את העיר העליונה של ירושלים היהודית הקדומה עם שערי הר הבית, שגם הוא היה אז יהודי ברמח ובשסה. ואחרי הקמרון, באור המסמא של השמש הניתכת על אבני ירושלים, שרועה רחבת הכותל המערבי.

עוד בסביבה

חוצות היוצר - סמטת חנויות ובתי אוכל (נגיד...) בחלקה העליון של בריכת הסולטן; הר ציון - חלק מן העיר העתיקה אבל מחוץ לחומות, ובו קבר דוד, חדר הסעודה האחרונה של ישו וכנסיית התרדמה של מרים הבתולה. ואשרי המאמין.

טריוויה

השם מגדל דוד הוא שמו הרומנטי של המבצר מאז ימי הביניים. אחרי בנייתו היה שמו מצודת המגדלים. הורדוס המלך הרים שם את מגדל פצאל, מגדל היפיקוס ומגדל מרים, שהיה כנראה הנאה מכולם, אלא שהוא לא שרד.
כשהרומאים שרפו את הר הבית ובית המקדש בט' באב של שנת 70, המצודה עוד המשיכה לעמוד במצור, ורק חודש אחרי נפילת בית המקדש נכנעו גם מגיניה. שמעון בר-גיורא, שהיה אומנם גיבור לאומי ומנהיג קנאים, אבל גם רוצח, מחרחר מלחמת אחים ולפיכך רשע גדול, נלכד בניסיונו להימלט ממנה. את חייו סיים ברומא, או כאסיר או כגלדיאטור. בקיצור, הסוף של כולם היה רע, ללמדנו שגם אז אי אפשר היה לריב עם מעצמה ולצאת בשלום.