הגיטרה חדלה לייבב

ג'ורג' הריסון, אחד מארבעת חברי הביטלס - הגיטריסט המוביל בלהקה ומי שהגיע רחוק יותר מכל חבריה בחיפושיו הנפשיים והמוזיקליים - נפטר הבוקר (חמישי) בגיל 58, בביתו של חבר בלוס אנג'לס. הריסון הוכרע לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, וברגעי מותו היו לצידו אשתו, אוליביה הריסון, ובנו דני, 24. עם מותו של הריסון, נותרו בחיים שני חברי ביטלס נוספים בלבד - רינגו סטאר ופול מקרטני. בעקבות מותו, הוציאה משפחתו הודעה בה נאמר כי הריסון "עזב את העולם כפי שחי בו - תוך מודעות לאלוהיו, ללא חשש מהמוות, ובשלום, מוקף במשפחה וחברים". לא הוחלט עדיין האם תיערך לווייה ציבורית להריסון. טקס פרטי כבר התקיים על-ידי משפחתו. חברו הטוב, גאווין דה-בקר, שהריסון נפטר בדירתו, אמר לאחר מותו כי הוא הלך לעולמו כשמחשבה אחת בראשו: "אהבו זה את זה".
סיר פול מקרטני אמר היום (יום ו') כי הוא עצוב והרוס ממותו של הריסון. "ידענו זמן רב כי הוא חולה", אמר מקרטני. "הוא היה בחור נפלא ואיש אמיץ מאוד. הוא באמת היה אחי הצעיר. אני זוכר את כל הזמן הנפלא שהיה לנו יחד, ואני רוצה לזכור אותו כך, כי אני יודע שהוא רוצה להיזכר כך", אמר מקרטני לכתבים מחוץ לביתו שבלונדון.

בריטים בחלום אמריקני

מותו של כל גיבור תרבות מוזיקלי מעלה ממעמקי הזיכרון ומהלב רגעים, צלילים, דימויים ותמונות בלתי נשכחות של שמחה, עונג, עצב וחמלה. אבל כשאחד מארבעת חברי הביטלס הולך לעולמו, ההד והאבל גדלים ומתעצמים מעבר לכל היגיון. תהיה זו לבטח קלישאה להזכיר כי הביטלס היו הרבה יותר ממוזיקה. למען האמת, הם גם היו הרבה יותר מגיבורי תרבות של הסיקסטיז. הביטלס, ככל הנראה, ייזכרו, לצד אלביס, כסמלים המוזיקליים הכי גדולים של תרבות ההמונים במאה העשרים. הם ייזכרו כמי שהצליחו יותר מכל אמני פופ אחרים לגלם ביצירתם את הרוח של המאה הזו, המתקדמת והאכזרית ביותר שידעה האנושות מעולם. יצירתם תיזכר כתשליל של הרוע המוחלט, זו שמייצגת את הטוב האולטימטיבי שבנפש האנושית.
הבריטים, כפי שטען בעבר המבקר ניק קוהן, ראו בהם בדרנים מוכשרים ומצליחים, מיליונרים חדשים וגיבורי תרבות, אבל באמריקה, שם רוקנרול היה קרוב יותר לדת חדשה, הביטלס נתפסו כאלים שנחתו מהשמיים כדי להפוך את הכוכב האומלל למקום טוב יותר. אם המאה ה-19 היתה המאה הבורגנית, אזי המאה ה-20 איפשרה על-ידי מדיות ההמונים ייצוג תרבותי גובר גם למעמד העובד. והביטלס, כמו אלביס, ייצגו את האפשרויות של האנושות בכלל והיחיד בפרט, בעולם של אחרי המלחמה הגדולה. הם היו ארבעה צעירים ממעמד פועלים, גאים במבטא שלהם, מוצאם ובקרתנותם, שהופכים לאביריה הנערצים של המלכה. האמריקנים, איך לא, למדו מהם משהו על החלום האמריקני. בעזרת האבסורד והאהבה הבלתי-נלאית כאחד שהיו טמונים באישיותם, ובכפוף לאטמוספרת תרבות הנגד הצעירה שמילאה את האוויר, הם הפכו ביצירתם את העולם לעולמה של אליס בארץ הפלאות. התרופה לבעיות הקיום, הם האמינו, נמצאת בסוריאליזם (בעזרתו, אגב, מחקו את פערי המעמדות), וכן, גם באהבה. ללא ספק, העולם החדש היה זקוק לג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.

תחת צל ענק

לנון ומקרטני היו הכוח המוביל של החבורה, אבל הביטלס היו יותר מכל תוצר של שלמות, והשלם, במקרה שלהם, היה גדול מסכום החלקים. ולא רק במוזיקה. בעוד לנון היה אימפולסיבי, ציני, לעתים חסר טקט, ועם זאת גאון עם חושים חייתיים לתקשורת, ומקרטני שימש כדיפלומט המושלם עם הקסם הבלתי נלאה להגיע להמונים, הריסון, היה מופנם, עצור וכבד יותר, אך עם זאת - הוא ניחן בשאיפות אינטלקטואליות אמיתיות, שהעניקו ליצירתם ממד נוסף. עם זאת, הוא נאלץ לשהות בצל הענק של חבריו, וזה לא היה לו קל. תפקידו ככינור שלישי גרם לו לשנים של סבל נפשי.
כמוזיקאי, הוא אולי לא ייזכר כוירטואוז מדהים, אבל הוא היה גיטריסט רוקבילי מחונן ומשנת 70' גם נגן גיטרת סלייד מעולה. עדיין, מעולם הוא לא זכה, לטעמו, לכבוד שהוא חשב שמגיע לו. ג'ורג' מרטין, המפיק המוזיקלי האגדי של הרביעייה הליברפולית, גער בו לא פעם באולפן (יש מקרה מפורסם שקשור לסולו של השיר
"Michelle”), והדהודי הגערות השאירו בו צלקות לכל חייו. עם צאת האלבום "נשמה מגומי" (65'), הוא התגלה גם ככותב מוכשר, אבל תמיד נאלץ להסתפק בשיר עד שניים לאלבום, כאשר רוב המקומות על התקליטונים הוענקו לשני אחיו הגדולים. משנת 1967 עברה השליטה של ה"איי-סיידס" כמעט בלעדית למקרטני.

רוקנרול בודהיסטי

עם זאת, לא ניתן לזלזל בתרומה הכבירה שהיתה להריסון לביטלס. חוץ מאי-אלו קלאסיקות שהותיר פה ושם, הוא היה החיפושית הראשון שחיבר בין פסיכדליה לבין פילוסופיות מזרחיות (בעיקר זן ובודהיזם), אותן הוא נשא בנשמתו עד יום מותו, מאחר שהאמין בהן, באמת ובתמים, כפתרון לתחלואי החברה המערבית. הוא ייבא את הסיטאר וצלילי המוזיקה ההודית אל תוך תרבות הפופ המערבית והוא סחב ב-68' את הביטלס עד רישיקש שבהודו למחנה קיץ ארוך של מדיטציה (ששימשה עבורם תחליף ל-LSD), שם גם נכתב רוב "האלבום הלבן". באותה שנה הוא גם החל בניסיונות ראשונים במוזיקה אלקטרונית (אלבום הסולו האוונגרדי "וונדרוואל"), ומיד אחר כך, בסיבוב של מאה שמונים מעלות לאחור, לאור חברותו ההדוקה עם בוב דילן וחברי "הבנד", הוא יישר קו עם חבריו האמריקנים ועם יתר חברי הביטלס בחזרה אל הרוקנרול הפשוט ואל הריתם אנד בלוז.

לא כל הדברים הם בני חלוף

ב-69', כשהחל לאבד את סבלנותו אל מול השליטה של מקרטני בלהקה, קיבל את הפירוק, שהובל על-ידי לנון, ברצון. "זה היה גן חיות", הוא אמר, "המערכת בה פעלו הביטלס הרסה את מערכת העצבים שלנו". הוא הצטרף למסע ההופעות של "דלאני ובוני", לצד אריק קלפטון וחברים. שם גילה את הגוספל, שהיה למפתח לאלבום הסולו הראשון שלו, "כל הדברים הם בני חלוף" - אלבום משולש שבו, בעזרת פיל ספקטור וחומות הצליל שלו ובעזרת כל המי ומי של עולם הפופ, המציא את עצמו מחדש כאמן סולו עם חזון ובשורה. האלבום הכיל שירים חדשים לצד יצירות מופת קטנות שנדחו בעבר על-ידי חברי הביטלס - לעיתים בטענה שהיו מתקדמות מדי. האלבום כבש את ראש המצעד האמריקני והסינגל "My Sweet Lord", היה ללהיט טראנס-אטלנטי ענק (הריסון הואשם שנים מאוחר יותר בגניבתו מ"He’s So Fine" של השיפון).

כשהגיטרה מייבבת חרישית

אולם בדיוק כשהיה נדמה שאיש לא יוכל לעצור אותו, כוחותיו, כך נדמה, כלו. הוא אמנם יזם את קונצרט הענק למען בנגלדש, אבל מהשיא היצירתי והפריחה בקריירה, הוא החל בתהליך הידרדרות קטלני, שהחל במסע הופעות קטסטרופלי ב-73' והגיע לשיאו במשפט הפלגיאט המפורסם. אפילו חברו הטוב, אריק קלפטון, חטף לו את אשתו היפה, פטי בויד. קריירת הסולו של הריסון היתה אכזבה גדולה, בעיקר לאור ההתחלה המרשימה והציפיות האדירות שנתלו בו. אלבומי הסולו לאורך השנים - למרות שכללו אי אלו פנינים - לא היו מגובשים מספיק. יוצאי דופן היו אלבום הסולו "ג'ורג' הריסון" מ-79', ובעיקר "ענן 9" (מ-87' אותו הפיק ג'ף לין, איש ELO ומעריץ אובססיבי של הביטלס), שהיה, לטעמי, אלבום נדיר באיכותו – בכל מובן שהוא. אבל כל אלו לא ממש חשובים בתוך הקונטקסט הרחב בו ייזכר הריסון. הוא ישאר כגיטריסט המשופם שמתנסה בסיטר לצד רבי שנקר ומפלרטט עם מדיטציה לצד המאהרישי, ויותר מכל, הוא ייזכר כאחד מתוך ארבעת הצעירים עם תספורות המופ-טופ הפרועות, שהעניקו לעולם כמה רגעים של נשגבות בתוך שנים מורכבות ומעורפלות של תמורות חברתיות. הוא אולי לא היה יציב ביצירתו האישית, אבל כשהוא היה טוב הוא היה נפלא, בעיקר כשהגיטרה שלו קרעה את לבך ביבבות סלייד חרישיות. יהי זכרו ברוך.