ביקורת: Red Faction

איך עובר הזמן… לפני 3 שנים, Red Faction היה יכול להתחרות בגאווה (במחיקת היתרון הגרפי הטבעי שלו) על כס המשנה ל-Half-Life, משחק הפעולה של 1998, מול השלישיה Shogo, Unreal ו-Heretic 2, ואולי לנצח. בסוף 2001, למרות מספר ניסיונות לטפס על כתפי ענקים שבאו לפניו וגם להביא חידוש משלו למסך, הוא רק עוד משחק פעולה מגוף ראשון טוב. שחקני First Person Shooters יהנו ממנו, אבל בקושי יזכרו שהוא היה קיים תוך כמה חודשים.

מהפכה מכוכב אחר

Red Faction מתרחש כולו על המאדים, עם טיול קצר לתחנת חלל שמקיפה את הכוכב האדום. על פני השטח, הגיבור עובר לסירוגין מקניונים ומחילות אדמדמים למבני משרדים ותעשיה, שהם בעלי דמיון ניכר לאלף מבני משרדים ותעשיה עתידניים אחרים שראינו בכל משחק מד"ב אפשרי. הגיבור, בחור לא סימפטי ששמו כבר ברח לי מהראש (פארקר משהו), עובר את כל המקומות האלה לא כחלק מריצת הבוקר שלו, אלא במטרה לסייע לפועלים המשועבדים של תאגיד אכזרי להביס את כוחות הביטחון, ומאוחר יותר שכירי החרב, שמנסים "לנטרל" (כמו שאומרים בסלנג צבאי כה רגיש) את מהפכת הפועלים. ויוה לה רוולוציון!

דמויות חסרות כריזמה

המשחק עובד קשה כל הזמן בשביל לתת לנו הרגשה שאנחנו באמצע סיפור מתפתח. תקשורת רדיו מאויבים וידידים, ושיחות בין שומרים שמתקשרות לעלילה, אמורים לשמור על רמת עניין גבוהה במתרחש. למרבה הצער, אם כי באופן לא נדיר במשחקים, הסיפור לא מתעלה אף פעם מעל רמתו של קומיקס נחות, והדמויות הראשיות, בעיקר הגיבור, חסרות כריזמה לחלוטין. חיסרון נוסף של העלילה הוא שהיא לא מחביאה שום הפתעות - הכל מתקדם בצורה ליניארית וצפויה עד הסוף הידוע מראש.
בניגוד לסיפור הדלוח, האקשן דווקא הצליח לעורר בי ריגושים. הגרפיקה טובה וזזה חלק גם על מחשב לא משהו, לנשקים יש אפקטים מספקים של ירי ופגיעה (אם כי יש יותר מדי נשקים דומים זה לזה במחסן הנשק שלנו), והמשחק זורק על מיסטר פארקר אויבים משלל צדדים וטווחים.

אתה לא מפחיד אותנו עם הרקטות האלה, פארקר!

אבל גם לקרבות יש מספר צדדים שליליים. אחד - אין גיוון באויבים, שרובם בני אדם השונים רק ברמת השריון ובכלי הנשק שהם מצוידים בו. באופן מעניין, למרות שבראש שכירי החרב עומדת מפקדת, אין בכלל נשים חיילות במשחק. איפה השוויון? כבר אי אפשר להוציא את הזעם התת-מודע שבן-אדם מרגיש על החברה לשעבר או על אמא בכיוון איזו אויבת נשית מרושעת? אהם… נחזור לענייננו. חסרון מספר שתיים - המפתחים החליטו להעלות את רמת הקושי לא ע"י אויבים מתוחכמים יותר או מצבים מסובכים יותר, אלא ע"י העלאת רמת השריון והחימוש של האויבים לרמות מעצבנות. חייל פשוט, מאלה שהמשחק זורק עלינו חמישה בפעם כל עיקול של המסדרון, לא צריך להיות מסוגל לספוג 3 שניות רצופות של מכונת יריה כבדה מטווח אפס. אפילו פגיעות ישירות של משגר רקטות לא הורגות את החבר'ה האלה, מה שפוגע בתחושת הכוח ובשטף הקרב. צריך להציץ, לירות ולהתחבא וחזור חלילה בשביל לנצח את הנודניקים שמציפים את כל השליש האחרון של המשחק. תוסיפו לזה את העובדה שלשליש מהם יש נשק שהורג את פארקר ביריה אחת, ושיש להם זמן תגובה ורמת דיוק של וילייאם טל ביום מוצלח (0.001 שניות אחרי שנכנסים לאולם, מאיזה פתח מסכן בפינה מוצנעת, כל השומרים בשדה הראיה מכוונים ישר עליכם), והשעות האחרונות של המשחק יכולות להפוך בקלות למסע Quick Save ו- Quick Load משמים.

מכונות מלחמה

נקודות שיא במשחק הן ההזדמנויות, הנדירות מדי לטעמי, שהוא נותן לנו לשלוט באיזו מכונת מלחמה מפלצתית. בסצנה אחת, שממש החזירה אותי לחיים, רצים לתוך האנגר, ובעוד שומרים יורים עלינו מכל הצדדים, קופצים לתוך חללית קרב אישית ומכוונים את כל כוח האש המסיבי שלה על האנשים הקטנים והמסכנים שלפני רגע סיכנו את חיינו בסופה של לייזר. אבל המשך הטיסה בחללית מדגים היטב את הלינאריות המוגזמת שפושה, כמו בכל המשחק, גם בקטעי הנהיגה/טיסה. המשחק מגביל את הטיסה לקניון צר וזורק עלינו חללית אויב פעם בזמן קבוע. משחק צפוי, כבר אמרתי? באופן אבסורדי, דווקא הסביבה הראשונית של המשחק, עומקי המכרות של מאדים, היא הפתוחה ביותר לחקירה ונהניתי מאוד להסתובב בה ולגלות את מעט הסודות שהוסתרו בה. בשלבים מאוחרים יותר המשחק כמעט מתחיל להידמות ל-Rail Shooter (משחק יריות שבו שולטים רק בירי, לא בתנועה), וחונק כל הזדמנות להרפתקה או אסטרטגיה בגישת ה"דרך התקדמות אחת למטרה" שלו. מאפיין זה מגיע לשיא בדקות האחרונות של המשחק, שבהן תפגשו בעיצוב השלבים הכי עצלן ומעצבן שראיתם כבר הרבה זמן. מדובר פשוט במסדרון ארוך ומתפתל, שאחרי כל פינה בו מחכה לכם קבוצת חיילים כמעט זהה. או שהמפתחים התעייפו, או שראש הצוות אמר להם "אוקי, חברים, יש לנו חצי שעה עד שמישהו בא מהמפעל לקחת את הדיסק לשכפול, ועדיין חסר לנו השלב האחרון. עשו מה שאתם יכולים".

פוטנציאל מבוזבז

ומה עם Geo Mod, תכונת המנוע התלת-ממדי של המשחק, בה התגאו כל-כך המפתחים, המאפשרת לשנות את הסביבה בעזרת כלי הנשק: לחפור מנהרות בעזרת חומרי נפץ, להוריד גשרים ע"י ירי רקטה ליסודות שלהם וכו'? אני מאמין שיש באינטראקטיביות המוספת הזו פוטנציאל ענק, גדול בהרבה מזה שמופגן כאן, במשחק הראשון שהיא נכללת בו. ניסיתי למצוא כמה שיותר הזדמנויות להשתמש בה במהלך Red Faction, במאמץ לגלות סודות, דרכי קיצור או עיקוף, וניצחון בקרבות בדרכים לא שגרתיות, אבל עיצוב המשחק לא רק שלא מעודד שימוש כזה, הוא אפילו מגביל אותו. בזבוז לא מובן.
מי שיצר את המשחק זו Volition, החברה שפיתחה בזמנו את סדרת סימולטורי החלל המצויינת Freespace. מאז הם הספיקו להוציא את Summoner, משחק תפקידים, ועכשיו את Red Faction. שני המשחקים החדשים שלהם מפגינים את היכולת הטכנית הטובה של החברה, אבל סובלים במשותף ממשחקיות שכובלת את השחקן יותר מדי לנתיב פעולה אחד, ומאריגה של סיפור ודמויות לא מעניינים. בסיכומו של יום, Red Faction ראוי למשחק, אבל רחוק מלהיות משחק חובה, אפילו לפנאטים של משחקי פעולה מגוף ראשון.

סיכום בנקודות

גרפיקה: טובה
מוזיקה: לפעמים סתמית, לעיתים מתעלה על עצמה
אפקטים: בועטים
משחקיות: משתדלת לגוון אבל ברובה שגרתית, אקשן טוב, סוף חלש
בינה מלאכותית: בינונית, מסתמכת יותר על ירי מדוייק ומיקום חבוי מאשר על התנהגות מתוחכמת, אבל מכירה טכניקות בסיסות כמו המתנה מאחורי פינה ובריחה מרדיוסי פיצוץ
סיפור: מתאמץ אבל לא מתרומם
זמן משחק: קצר. אין כמעט מה לחקור, אין קטעים מאתגרים במיוחד

נתונים נוספים

Red Faction
פותח ע"י Volition, משווק ע"י THQ, בארץ ע"י אינפוגרם
מחיר רשמי - 229 שקלים
ציון ביקורות ממוצע - 79
דרישות מערכת: פנטיום 400 ומעלה, 64 מגה זיכרון פנימי, כרטיס תלת-מימד עם לפחות 8 מגה, 900 מגה על הדיסק הקשיח