אסיה: המזרח המתעורר

תאילנד יצאה באחרונה במסע שיווק, והכריזה כי היא רוצה להגיע ל-20 מיליון תיירים בשנה. כיום נכנסים למדינה כתשעה מיליון תיירים בכל שנה. כמעט 60 אחוז מהם באים ממדינות אסיה - בעיקר מיפן וממלזיה, כ-25 אחוז מאירופה, כחמישה אחוזים מארצות הברית והשאר ממדינות נוספות. אגב, למרות המיתוס, התיירים מישראל מהווים פחות מאחוז אחד מכלל התיירים: לפי נתוני משרד התיירות התאילנדי, כ-75 אלף ישראלים נסעו לתאילנד בעשרת החודשים הראשונים של השנה.

בשבוע שעבר, בעקבות ביטולים של תיירים רבים שחוששים לנסוע, הזמין משרד התיירות התאילנדי 300 עיתונאים מכל העולם כדי להראות להם מדוע תאילנד צריכה להיות יעד התיירות המועדף. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם לקחו את העיתונאים גם לפאטפונג, אזור החלונות האדומים של בנגקוק. אנשי המשרד הבינו כנראה שהפעם צריך להשתמש בכל התותחים, ונראה שהם אינם בוחלים גם בתיירי מין. מי שבא ברוך הבא. אגב, למי שדואג, בפאטפונג יש מועדונים לסטרייטים, לגאים ולאוהבי טרנסקסאולים.

עוד מגמה חדשה בתאילנד היא פנייה לתרמילאים. עד כה פנו משווקי התיירות לתיירים מבוגרים יותר ובעלי אמצעים, והתעלמו מפלח השוק התרמילאי. בקרב תאילנדים רבים הדימוי של התרמילאים היה שלילי למדי: צעירים מזיעים, חסרי ממון ונימוסים, שמגיעים כדי לעשן סמים ולהוציא כמה שפחות כסף. הם יסתדרו גם עם אורז בלי תוספות. עכשיו, בשל המצב, ראו התאילנדים שהתרמילאים דווקא אינם מפסיקים להגיע, ויש לדאוג שימשיכו בכך.

במגזין המיועד לטיילים בתאילנד - פראנג (בתאית זר, איש לבן) - כתב לקוראים ראש משרד התיירות התאילנדי, פראדש פייאקויצ'יאן: בזכות העובדה שאתם נשארים בגסטהאוסים ואוכלים אטריות בדוכני המזון הקטנים שלנו, אתם, הטיילים הצעירים, נוטלים תפקיד חשוב ביצירת מקומות עבודה בחברה התאילנדית.

לפי המגזין, מדי שנה מגיעים לתאילנד 900 אלף טיילים, ומוציאים סכום של 30 מיליארד באהט במדינה (כ-67 מיליון דולר). כיום יש יותר ויותר ספרי טיולים ואתרי אינטרנט שמסבירים לטיילים את המנהגים המקומיים, מה שהופך את התיירים, לפחות את אלה שקוראים ספרים, לחביבים יותר בעיני אנשי המקום.

בעקבות הפגנות אלימות של ארגונים מוסלמים נגד ארה"ב בחודשים האחרונים, תיירים הצביעו ברגליים וכמעט הפסיקו להגיע לאינדונזיה. בג'קרטה נרשמו 50% ביטולים בהגעות. בשל כך הודיעה בשבוע שעבר חברת התעופה הלאומית גארודה שהיא מתכוונת להפוך את נמל התעופה בדנפאסאר שבאי באלי למרכז הבינלאומי שלה, במקום ג'קרטה הבירה. החברה מתכננת שהטיסות הבינלאומיות שלה ינחתו בבאלי, האי השליו שרוב תושביו הם הינדואיסטים, שלא שורפים כנסיות על בסיס יומיומי.

בישראל, אגב, משתמשים באותו תרגיל: משרד התיירות הישראלי משווק את אילת באירופה כמותג - אתר נופש לחוף הים האדום - ומשתדל לא לקשור אותו בהכרח לביקור בירושלים, במיוחד בזמנים קשים.

קמבודיה מתכננת לשפץ את הכביש המוביל מהמקדשים של אנגקור לג'ונגלים של צפון המדינה, שבהם הסתתר מנהיג הקמר-רוז', פול פוט. ברגע שהדרך תהיה מוכנה, ישווקו חבילות שישלבו ביקור במקדשים - האטרקציה המרכזית של ביקור במדינה - עם טיול לאתר המסתור אנלון-ונג.

עוד יוזמה: אחד המלונות באזור המלונות של אנגקור, שסובל ממצוקת מבקרים, יצא בגימיק חדש כדי למשוך תיירים מתאילנד השכנה: נסיעה באוטובוס תיירים מבנגקוק אל המלון בקמבודיה, בחבילת תיור של ארבעה ימים. מי שחושש מטיסות מוזמן להצטרף.

גם מלזיה וסינגפור נלחמות על חייהן. מלזיה מנסה למשוך תיירים מאסיה באמצעות קמפיין ברדיו ובטלוויזיה תחת הסלוגן Malaysia Truly Asia. משרד התיירות הסינגפורי הודיע כי יקצה כמעט שמונה מיליון דולר כדי לעודד חברות ליצור הזדמנויות לעריכת כנסים וועידות, וכך למשוך מבקרים לאי. הדגש הוא בעיקר על אנשי עסקים ופחות על טיילים או תיירים מזדמנים.

בורמה, או מיאנמאר כפי שהיא נקראת היום, בה שולטת חונטה צבאית, נמצאת במשבר כלכלי עמוק. הפסקות חשמל ארוכות, מחירים מאמירים של מוצרי יסוד, מטבע שמאבד מערכו בכל יום שעובר. את רוב הנטל נושאים העניים, כמובן. זה לא הפריע לגנרלים השולטים במדינה להשקיע 150 מיליון דולר בהקמת נמל תעופה בינלאומי גדול סמוך לבירה, ראנגון, בשנה שעברה.

אבל התיירים לא בדיוק נוהרים למדינה, בעיקר בשל מצב זכויות האדם הנורא. ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם קראו בשנים האחרונות לחרם תיירים על בורמה, שמנהיגי מפלגת השלטון בה אינם מתירים פעילות מפלגות אחרות, כולאים בביתה את אונג סאן סו-קי, מנהיגת האופוזיציה וזוכת פרס נובל, ואינם מאפשרים חופש התארגנות ומידע. בורמה לא יצאה בקמפיין תיירותי, אבל בצעד מעניין הזמינה השנה קבוצה של עיתונאים מישראל כדי לעודד את התיירות.

מנקודת מבט אנוכית, כתיירים, המשבר בתיירות משחק לטובתנו: מדינות דרום מזרח אסיה זקוקות יותר לכסף שלנו, ולכן, תיאורטית לפחות, אנחנו יכולים לקבל יותר עבורו. אבל חוץ מלנצל את הדילים החדשים, עומדת בפנינו האפשרות לעזור מעט לאנשי המקום, במיוחד כשמעגל העוני מתרחב.

אפשר לעשות את זה בדרך פשוטה: כסף על אוכל אנחנו ממילא מוציאים, ומן הסתם נרצה לקנות מזכרות. השאלה היא איפה. במקום לבקר בבנגקוק ולתרום את הכסף לתאגידי ענק כמו מקדונלד'ס, ברגר-קינג או סטארבאקס, אפשר לאכול אוכל תאילנדי מדהים במסעדות בבעלות מקומית. ואם מתגעגעים לאוכל של הבית, במסעדות רבות - לפחות באזורי תיירים - יודעים גם להכין סלטים, המבורגרים, צ'יפס, פיצה וסטייקים לא רע. וכך גם המסעדות בבתי מלון ובגסטהאוסים בבעלות משפחתית.

לפי נתוני הבנק העולמי, העוני במדינות בדרום מזרח אסיה מחריף. בכפרים רבים בתאילנד ההכנסה לנפש היא 600 באהט לחודש (כ-70 שקל), סכום פעוט גם במושגים מקומיים. כשאנחנו יוצאים לקניות, בלהט ההתמקחות, כדאי לחשוב על כמה כסף אנחנו מתווכחים, ועם מי. אם ההפרש מסתכם בארבעה שקלים, ומדובר בסוחר מזכרות זעיר, לא באימפריה, אפשר להיזכר כמה שילמנו על קפוצ'ינו בתל-אביב, או אפילו איזה טיפ השארנו.

גם אם נלמד משהו על השפה או התרבות המקומית, נוכל לעזור לאנשי המקום לשמר אותן: אוסטרלים רבים מגיעים לתאילנד כדי להשתתף בקורסים לבישול תאילנדי, הולנדים מגיעים לאי ג'אווה שבאינדונזיה כדי ללמוד לנגן בכלי נגינה מסורתיים, צרפתים מגיעים לקמבודיה כדי ללמוד על האמנות הקמבודית המופלאה. ככל שיש יותר הכנסות מפעילויות אלה, עוד משאבים מופנים לשימור התרבות המקומית. בעידן מקדונלד'ס ותאגידי הענק, זה לא יכול להזיק.