"חרפה" - האלימות מביסה את האבחנות

הסיפור ב"חרפה" מתרחש בדרום אפריקה של העידן החדש, אחרי ביטול האפרטהיד. דיוויד לורי, פרופסור לספרות בקייפטאון, מטריד מינית את אחת הסטודנטיות שלו, ובמקביל מעלה את הציון שלה בקורס לשירה רומנטית. האם העלאת הציון היא נסיון לשלם אתנן? ואולי דמי שתיקה? ואולי זהו נסיון מבוהל לתקן את הנזק, ולעזור לסטודנטית, כשנראה שהיא מתפוררת בעקבות המעשה? האם יש איזו שהיא דאגה אנושית במעשה? אופייני לרומן המבלבל הזה שהמספר לא מציע תשובה קטגורית. ההכרות עם הגיבור נבנית במידה רבה כמו שנבנית היכרות בחיים. אנחנו רואים פעולות, אנחנו שומעים דיבורים שמלאים לא פעם סתירות, ופה ושם מקבלים קצת "תודעה", אלא שה"תודעה" גם היא לא קוהרנטית, וגם היא לא מספקת את מה שבספרות פשטנית יותר נחשב להסבר.

מודה באשמה אך לא מתוודה

כשהסטודנטית מתלוננת בחסותם של אב וחבר - כל הנשים במציאות הדרום אפריקנית המתוארת זקוקות לחסות גברית - לורי פועל באופן מפתיע. הוא מודה מייד בעובדות, כלומר "בכל מה שנטען נגדי", ומסרב לתת לחוקריו גרם אחד יותר. "הודיתי באשמה -הודאה חילונית. ההודאה הזאת צריכה להספיק... החרטה שייכת לעולם אחר, לעולם של שיח אחר". אך באיזו אשמה בדיוק הוא מכיר? בכך שעבר על חוקי האוניברסיטה? בניצול? ב"היעדר פיוט" במעשה המיני? בכך שנטפל לסטודנטית משום צעירותה ומשום הזדקנותו? במשיכה אדיפלית? בשבירת חוקי האפרטהיד של הגיל? האם האיש מרגיש אשם בכלל? האבחנות הללו שייכות לתחום הפרט שלו, ואינן מעניינו של איש, ובתחום הפרט ממילא אין מניע אחד קוהרנטי. לורי מוכן להודות, הוא איננו מוכן להתוודות, ועל ההתעקשות הזאת, הנתפסת כהתרסה, הוא משלם בעונש בלי הנחות. "זה מזכיר לי יותר מדי את סין של מאו. חזרה בתשובה, ביקורת עצמית, התנצלות פומבית", הוא אומר על מה שתובעים ממנו.

אין דבר שיכול להישאר פרטי

לורי הוא גבר לבן, וככל שהסיפור מתגלגל מנקודה הזאת, מתברר כי היכולת להבחין בין הפרטי לציבורי - ולו גם במחיר כבד - היא זכות ששמורה רק למעטים. בחברה טעונה זעם, שבה החוק והמשטרה כבר לא מספקים הגנה מינימלית אפילו לחלק מהאוכלוסיה, דומה שאין דבר שיכול להישמר כפרטי. לא הבית, לא הגוף, לא המין, ואפילו לא השנאה. אנשים ממשיכים לנסות לסמן את הגבול, אם לא בפעולה לפחות במחשבה, אבל האלימות מביסה את האבחנות. "זה היה כל כך אישי," אומרת לוסי שנאנסה על ידי שלושה שחורים, "זה נעשה מתוך שנאה אישית כל כך… אבל למה הם שנאו אותי כל כך? אני הרי לא ראיתי אף אחד מהם מעולם". לוסי שואלת כי איננה יכולה שלא לשאול, אבל היא גם יודעת היטב את התשובה. שונאים אותה כי היא אשה. שונאים אותה כי היא לבנה. שונאים אותה בגלל היסטוריה של ניצול והשפלה שהיא תמיד גם היסטוריה אישית.

יופיה של האשה אינו שייך רק לה

אילו יחסים "פרטיים" יכולה לוסי ליצור עם פטרוס הפועל השחור שהתיישב בשכנותה? היא או שכמותה נישלו אותו, הוא רוצה לסלק אותה מאדמתה. היא תלויה בו להגנתה, הוא מבקש להשתלט עליה. לעובדה שהם מחבבים זה את זו יש מעט מאוד חשיבות.
"יופיה של האשה איננו שייך רק לה", אומר פרופסור לורי בראשית הסיפור, בשטחיות רומנטית לא תמימה. בהמשך תעלה השאלה מה "שייך" ומה "לא שייך" ללורי עצמו, והתשובה על כך מפחידה מאוד.
קוטזי הוא אולי הסופר המדכא ביותר שאני מכירה. לא בגלל האכזריות של מה שמתרחש בספריו, אלא בגלל העובדתיות שבה מתוארים מעשי האכזריות. חיסול כלבים מקבל ב"חרפה" כמעט אותו מספר עמודים כמו מעשה השוד והאונס, ומשכב עם זונה זוכה לאותו משקל תיאורי כמו הסקס ה"גורלי" עם הסטודנטית.
במציאות רוויה אלימות, נשללת מהקורבן אפילו הזכות להיות גיבור עלילה שיש בה שיאים, וששייכת רק רק לו.

חרפה; ג. מ. קוטזי; מאנגלית: סמדר מילוא; הוצאת עם עובד