1. ריק ומושחת. 2. יש בו הכל

"כישור הזמן? רומח הדרקון?" שאל השטן. "לא. נו, ההוא עם הטבעות", ענה ג'קסון. "אהה", חיכך השטן את ידיו ושלף את החוזה שחתימתו של ראלף בקשי כבר מקושקשת עליו. "נמאס לי מסרטי אימה דלי תקציב ומקיט וינסלט, אני רוצה משהו עם אפקטים מרהיבים וקרבות שחבל על הזמן! אני רוצה אוסקרים!" דרש ג'קסון. "אין בעיה", אמר השטן, "רק תחתום פה ופה", הושיט לו טבעת זהב מנצנצת ונעלם בעננת עשן לפני שג'קסון הבין שהנשמה שמכר לא היתה שלו, אלא אחת רבת ערך הרבה יותר. נשמתו של הספר עצמו.

אחרי ההקדמה העל-טבעית הזו, בואו נעבור למשהו הרבה פחות קסום, היינו, הסרט. בחצי השעה הראשונה הייתי בעננים. על המסך ריצדו תמונות שנדמה היה שנשדדו הישר מבנק הדמיון שלי. הוביטון השלווה על מחפרותיה הנאות, איאן מק'אלן הנפלא כגנדלף המושלם ביותר שניתן להעלות על הדעת, ואיאן הולם הנהדר (אל דאגה, עוד מעט יאזלו הסופרלטיבים) כבילבו באגינס, סמל הנוחות הביתית שנאבק עם אחיזתה של הטבעת ובסופו של דבר מוריש אותה לאחת מטעויות הליהוק הגדולות ביותר בכל הזמנים - אליג'ה ווד כפרודו באגינס. מפה זה הולך ומידרדר. במקום ארגורן בן אנתורן, יורש איסילדור, הצעדן המיתולוגי והפסען במלוא אונו, קיבלנו ערס עול ימים, חמום מוח, לא מגולח ומשומן שיער (ויטו מורטנסון). אחר כך הופיעה אחת הנשים המיותרות ביותר בסרט, ליב טיילור, כביתו של אלרונד, ארוון. טיילור ממלמלת שברי משפטים באלווית, ומורטנסון האמיץ מאמץ אותה אל חזהו הגברי, המוסיקה מתגברת, קאט. אנחנו בערוץ הולמרק, כמובן.

בין לבין יכולנו להתבדר בחברת הוגו וינביג בתפקיד אלרונד, כשהוא מנסה להחליט האם העובדה שהלחימו לו תוספות שיערה אמור לגרום לו להתנהג כמו דראג קווין אצילית, או שמא עדיף להשתמש בחיתוך הדיבור המדויק של אייג'נט סמית' הזכור לטוב מה"מאטריקס". פה ושם היו הברקות של ליהוק משובח יותר, כמו שון בין המעולה בתפקיד בורומיר, אורלנדו בלום כלגולס או כריסטופר לי כסארומן (למרות שלפי הציחקוקים בקהל, אני לא היחידה שחשבה שהוא נראה בדיוק כמו השיח' יאסין). בארץ השחורדיניות, המוכרת לקוראי הספר כלוריין, אפשר היה לצפות בקייט בלאנשט הענוגה מתמודדת באומץ עם מה שהבמאי הותיר לה מתפקידה של גלאדריאל, ואז יצאנו שוב לדרך ולעוד כמה קרבות נוסח "זינה" (אני נשבעת לכם שיכולתי לשמוע אותה עושה "קולולולו" במרחקים), והלאה לסצינת מותו של בורומיר (המרגשת, חייבים להודות) שגנובה מתחילתו של הכרך השני בספר.

אז מה היה לנו כאן? כמה שחקנים נפלאים, כמה איומים, נופים מדהימים, פירוטכניקה מרשימה, כוריאוגרפיית קרבות אפקטיבית, אורקים מבעיתים שמעידים על עברו של ג'קסון כבמאי סרטי אימה, וזהו. ג'קסון הצליח לייצר אלבום תמונות יפהפה של הארץ התיכונה, שמרוקן מכל מה שהופך את "שר הטבעות" לאחד הספרים הטובים והמשפיעים ביותר של המאה. מסעה של חבורת הטבעת אינו רק עוד קווסט. הוא אבי הקווסטים. הוא לא סתם עוד ספר הרפתקאות, אלא הביטוי הספרותי העז ביותר שניתן למלחמה הבלתי פוסקת בין הטוב והרע. "שר הטבעות" הוא אבי הפנטסיה המודרנית, והקודקס המיתולוגי שלה. "אחוות הטבעת" הוא רק עוד סרט, וזה לא מספיק.

אז בבקשה, תשאירו לנו את הדמיון, תאפשרו לנו להמשיך לחלום ואל תעצבנו אותנו עם משהו שהוא דומה אבל לא בדיוק, וכמעט אבל לא לגמרי. ג'קסון צריך היה ללמוד את הספר מעט יותר לעומק. הטבעת משחיתה את כל מי שנושא אותה, וזה כולל אותו.

נועה מנהיים