בחללית, במעלית, באתי לומר שלום

"קיי פקס", שיוצא היום לאקרנים, מבוסס על אחד הסיפורים המבריקים שתיתקלו בהם, מאלה שאי אפשר להכריע באופן מוחלט מה קורה שם באמת. כמו כל רעיון טוב, הוא קודם כל פשוט. אחר כך העניינים קצת מסתבכים: איש אחד ששמו פרוט (קווין ספייסי האהוב כל כך), נטול משפחה, תעודות או עבר, טוען שהגיע לכדור הארץ מכוכב אחר, הקרוי קיי-פקס. מפה לשם מוצא עצמו פרוט במכון הפסיכיאטרי הקרוב, נתון לטיפולו של פסיכיאטר עייף (ג'ף ברידג'ס המצוין תמיד) המכור לעבודתו ומזניח את משפחתו. המטופל, במקרה זה, לא נכנס לשום תבנית פסיכיאטרית מובהקת, מה שהופך את הסיפור למסע גילויו של פרוט האמיתי: האם מדובר באיש בעל ריבוי אישיות או בחבר של אי.טי?
הסיפור החכם הזה מוצג מנקודת מבטו של הפסיכיאטר, כלומר שלנו, הנורמלים תמיד. פרוט מציג עולם חיצוני מופלא, אוטופיה ממש: האנשים בקיי-פקס לא עובדים, לא גונבים, לא רוצחים. אין חוקים, אין עורכי דין. אין משפחה, אין כבלים, אין עונג (הסקס מתברר כתהליך כואב), אין מים, אין אור שמש (רוב שעות היום הם כמו הדמדומים שלנו) וכמעט שאין מוות (תוחלת החיים הממוצעת היא 1,000 שנה). כלומר, הכל כמעט נשלל כדי שיתקיים דבר אחד: חירות. ישנים מתי שרוצים, אוכלים מתי שרעבים, מטיילים לאן שמתחשק. קיי-פקס, שהוא, איך לא, עולם מתקדם פי כמה משלנו, מאפשר לתושביו לנוע מהר יותר ממהירות האור (אחת הסצינות הנחמדות בסרט היא זו שבה ספייסי מדגים כיצד עושים זאת), וכך מגיע פרוט לעולמנו הפרימיטיבי כל כך. מי שאחראי לפרוט ולעלילה הזו הוא הסופר הניו יורקי ג'ין ברואר, שהספיק למאוס בחיים יותר מפעם אחת.

מיהו ג'ין ברואר?

ג'ין ברואר הוא שילוב נפוץ של דמות המטפל (הפסיכיאטר בספר קרוי על שמו) ושל המטופל, ובו טמון הפתרון לסיפור זה, שכמו נואש אחר תשובה אחת. ברואר, שהתפרנס עד אמצע שנות התשעים כביולוג, לא היה מבייש את "הבורגנים", וגם הוא חווה, כמו רבים לפניו ורבים עוד יותר אחריו, אינספור משברים של אמצע החיים עוד בטרם הגיע מתנשף לחציים האמיתי.
אז מה עושים כשנשברים? ברואר עזב הכל והחל לכתוב. ב-1990 פרוט ועולמו הוקלדו, נארזו והיו מוכנים לצאת לעולם. אך העולם, מה לעשות, לא היה מוכן לקראתם: לא פחות מ- 48 עורכים דחו אותו, עד שהוצאת "סט מרטין" החליטה לנסות. "קיי-פקס" הודפס רק ב-1995, ולא הוכתר בתחילה כהצלחה מסחררת, אך איכויותיו הרבות עברו מפה לאוזן, מוסד שעדיין קיים, והספר צבר תאוצה. אולפני יוניברסל זיהו את הפוטנציאל, מיהרו ורכשו, בתקווה שוויל סמית, שהתעניין אז בחוצנים, ילך על זה. סמית העדיף ללכת מכות ב"עלי", ואז הגיע תורו של השחקן האינטליגנטי ביותר בהוליווד, הוא קווין ספייסי, לקרוא ולהגיד שכדאי. לספייסי חיברו את ברידג'ס, ועל כולם מנצח הבמאי איאן סופטלי (שביים את "מרדף ממוחשב" עם אנג'לינה ג'ולי).
"קיי-פקס" הוא למעשה הספר הראשון בטרילוגיה שמגוללת את סיפורו של פרוט. השנה ייצא החלק השני, "On a Beam of Light" ("על קרן אור", על שם הדרך שבה פרוט תופס טרמפ מוושינגטון לזאיר ובחזרה). התשובה למוצאו האמיתי של פרוט, אם בקיי-פקס או סתם בדרום העיר, תגיע רק ברומן השלישי, “The World of Prot", שיודפס בשנה הבאה.

האיש שחשב ש...

הספר, שיצא בעברית בהוצאת מעריב ב-1996 (וזה אגב הזמן לבקש מההוצאה הרדומה להדפיס אותו שוב), מתכתב עם ספרו המדובר של הנוירולוג אוליבר סאקס, "האיש שחשב שאשתו היא כובע". גם שם, כמו פה, מדובר בעצם אנשים שחשבו ש…
סאקס, כזכור, מתאר כ-20 מקרים של מטופלים שאינם מסוגלים לתקשר כמו שצריך עם העולם מסביב, ואינם עומדים באותו צד עם "המציאות". כמו סאקס, גם ברואר מטשטש את הגבולות, מתייחס לבעיות כהפרעות ממשיות, מורכבות, מרתקות, ולא תמיד ברור איפה מתחילה המציאות והיכן היא נגמרת. ספר אחר של סאקס, בעל השם היפה כל כך "יקיצות", חולש גם הוא על עלילותיו של ברואר: ב"יקיצות" מתאר סאקס את קורבנותיה של "מחלת השינה", שמקורה בווירוס שגורם לחולה להיכנס למצב של קיפאון. בסוף שנות ה-60 התגלתה התרופה הגורמת ליקיצה, וסאקס עקב אחר אלו שהתעוררו לאחר 40 שנה של שינה. חלקם, כצפוי, לא שרדו את ההתעוררות המחודשת הזו. אחרים קיבלו במתנה חיים.
ברואר המטפל רוצה גם הוא להעיר את פרוט ולתת לו במתנה חיים "אמיתיים", רק שכמו סאקס, גם הוא תוהה מה עדיף: האיש האמיתי, נטול החיים והקפוא, או זה השיקרי, מלא החיים והתובנות? האם תהליך זה, של לידה, אינו בעצם סוג של אסון?

להיות כוכב או להיות אבא?

המשפחה האמריקאית זוכה לעיון מחודש אצל ברואר, שנהנה לפרק אותה מכל הכיוונים. המטפל מוצא עצמו תוהה, כמו פרוט, האם להביא ילדים לעולם משמעותו להוליד, יחד איתם, גם טראומות ילדות, חרדות ואובססיות. התשובה שהחיים מציעים לפרוט אינה מנחמת, ומקורה אינו ברביה ובהכפלה, אלא בצמצום. במקום במשפחה הוא בחר באחד. בכוכב. גם בעולם התקין לא תמיד ברור מי מבין השניים חזק יותר: הרצון להיות הרבה או הרצון להיות אחד.
ברואר נע בין מדע בדיוני, דרמה פסיכולוגית ומותחן (פרוט הרי אמור לחזור מתישהו הביתה, ובשלב מסוים הסרט נע לעבר תאריך זה), מעורר הרבה שאלות ולא מתחייב לתת תשובה. מי מחליט איזו אישיות היא אמיתית? מי עדיף, ד"ר ג'קיל או מר הייד? להלן מתח בין פרשנויות במיטבו, ודי להיזכר ב"המלט" של שייקספיר, שמופיע בספר כמה וכמה פעמים (פרוט מתרגם אותו מאנגלית לקיי-פקסית) כדי לגלות שלא חייבים תמיד לחפש אחר המשמעות האחת; שהמיניות, המעמד, הקדושה, השפיות, נתונים כולם להמרה ותלויים יותר מכל באלה שמביטים בהם. אולי פה טמון הפתרון לשאלה האם ישו באמת הלך על המים.
התשובה לשאלה זו ולרבות אחרות שהסרט מעורר תלויה אך ורק במה שיש לכל אחד בפנים: אם קל לכם להאמין בקדושים, בתעופה, בבית משפט עליון, בצדק, באהבה, אז תפנו לצד ימין. אם אתם מעדיפים להביט מבלי למצמץ בפאזל הנפשי שיוצרים הטראומות, הטרגדיות, הכאבים והזיכרונות, אז תישארו פה. אגב, אף אחד עוד לא הוכיח איפה עדיף: פה או שם (מי שחייב תשובה יכול לנסות אצל ברואר, האי. מייל מצורף מצד ימין).