ה"עגלה" שהתרוקנה

כדאי לחשוב על דרך אחרת בניהול העימותים המחריפים והולכים בין חילוניים ודתיים בישראל. אי אז בשנות החמישים, בפגישה שהתקיימה בין בן-גוריון לבין הרב ה"חזון איש", המשיל הרב את היחסים בין שני המחנות להיתקלות בין שתי עגלות, אחת מלאה ואחת ריקה, הנוסעות זו מול זו על גבי גשר צר. "הדעת נותנת," אמר, "שהעגלה הריקה תפנה את הדרך לפני העגלה המלאה". העגלה המלאה היא, כמובן, לדעתו, היהדות הדתית, הריקה - היא החילונית. ואנו החילוניים לגלגנו על כך: אנחנו "עגלה ריקה"? הלוא העגלה שלנו מלאה וגדושה כל טוב! תרבות ישראל לדורותיה, תרבות העולם, מדעים, ספרות, מוזיקה, אמנות וכו' וכו'. ומה יש ב"עגלה המלאה" של "החזון איש" מלבד כתבי קודש ולימודים שעניינם בהלכות, דינים, מצוות, וכד'?
היום, כחמישים שנה לאחר אותו ויעוד, עלינו להודות בצער שהעגלה שלנו, החילוניים, אמנם אינה ריקה, אבל רוב מטענה הגלוי הוא קש וגבבא וכל מיני פסולת שנושרת עליה מארבע רוחות העולם. לעיתים קרובות אנו שומעים אם חילונית ששיגרה את ילדה ללמוד ברשת "אל המעיין" של ש"ס אומרת: לפחות ילמד בני משהו על יהדות. בבית הספר הממלכתי הוא לא למד כלום.
הדרך להתעמת עם ש"ס, ועם המחנה החרדי בכללו, היא לא להילחם נגדם. יהי להם אשר להם. הדרך היא להחזיר לחינוך העברי החילוני את התוכן והערכים שעליהם היתה גאוותו מאז ראשית הציונות. לחזור לאותם ימים שבהם מורים "חילוניים" מנחילים לתלמידיהם אהבה למורשת התרבות העברית והתנ"ך, על פניהם הרבות, ולאו דווקא מצד "דתיום"; את המשנה ואת האגדה ואת שירת ספרד (כפי שכינסן והאירן חיים נחמן ביאליק, שלא היה איש "דתי"), את תולדות ישראל ולימודי "מולדת" (כלומר הכרת הארץ דרך נופה, עתיקותיה, הזכרונות התנכ"יים והבתר-מקראיים הטבועים בה). כל זה היה בבחינת "הפקעת" הספרות העתיקה שלנו ממסורת הלימוד הדתי הכובל, כדי לנכסה לדור שמושגיו פתוחים וחופשיים ואינם מתנזרים מפירותיה של תרבות העולם.
כך היה עשרות בשנים, אך בשלושה העשורים האחרונים, הדברים השתנו מקצה אל קצה. רוב תלמידי בתי הספר הממלכתיים חשים זרות לתנ"ך, רבים מהם מואסים בו. אגדה ומדרשים ופרקי תפילה ופיוטים הם אינם מכירים. ספרות עברית מתחילה ומסתיימת אצלם ברבי-המכר האחרונים. את נופי הארץ ועתיקותיה אין לומדים, לא מן הספרים ולא מטיולים, מחשש שעל ידי כך יזדהו עם "המתנחלים" וחסידי "ארץ ישראל השלמה". אפילו "שירי מולדת" נעשו פסולים מחמת מיאוס, והיה מי שכינה אותם "פאשיסטים".
האם אין לנו "תרבות" בישראל? יש, כמים לים מכסים! הספרות משגשגת, התזמורות מצוינות, אולמות התיאטרון מלאים יותר מבכל ארץ אחרת בעולם המערבי, שלא להזכיר את האוניברסיטאות ומכוני המדע הרבים.
אלא שפירותיה המשובחים של תרבות זו, שנועדה בעיקר למשכילים, אינם ממין התרבות הקושרת אדם לעמו ולארצו. כשאדם נעדר זיקה למורשתו התרבותית, ואלו המזון ה"רוחני" היום-יומי הוא מה שהטלוויזיה מביאה לתוך בתינו עם סרטי האלימות והזימה, הפרסומות הצעקניות, והחיקויים האמריקניים למיניהם – נותר האדם תלוש ממקומו ומעברו. היום הוא כאן, מחר הוא שם - ב"ניו יזראל", ואין לו שום אהבה לארצו ושום התחייבות לרווחתה ולבטחונה. ומכיוון שכל אדם יש לו נשמה באפו, וצרכים שהם למעלה מן הארצי-חומרי, הרי הוא מחפש את מה שאינו מוצא בעולם ה"חילוני" – בכתות שונות, בהודו, בדרום אמריקה, בסמים, וב"חזרה בתשובה", וזו חזרה למעגל הצר, הסגור.
אין טעם ואין תועלת במלחמה בש"ס ובדומיה, במקום זה צריך לחשוב איך למלא מחדש את ה"עגלה" שהתרוקנה בערכים ובתכנים שעליהם היתה תפארתה. אלמלא המזיגה הזאת בין ישן וחדש, בין מורשת והתחדשות, שהיא יסוד מוסד של כל תרבות, והיתה להם חוק של דור שלם בארץ – לא יכול היה יהודה עמיחי ז"ל לכתוב בשיריו שורות כמו: "מטוס הסילון עושה שלום במרומיו/ עלינו ועל כל האוהבים בסתיו", או "אל מלא רחמים/ אלמלא האל מלא רחמים/ היו הרחמים בעולם ולא רק בו", או "אך הפעם אלוהים מתחבא ואדם צועק איכה/ והיא תהילתך".

אהרון מגד, סופר