הספר הישן של גבי ניצן

מדי פעם עוקף ספר מסוים באלגנטיות מרשימה את המסלולים הקשוחים של רשימות רבי המכר ושל החיים הצפופים על מדפי התצוגה (שלשה שבועות לספר רגיל, שלושה חדשים לרב מכר), ומכריח את האנשים המופקדים על סיקור התרבות וניתוחה לשאול, מה יש בספר הזה שהוא תופס כל כך? ומה יכולה ללמד אותנו ההצלחה שלו על שינויים בחברה ובתרבות?
"באדולינה", ספרו הראשון של גבי ניצן הוא ספר כזה. הוא ראה אור לפני כשנה בהוצאת ידיעות אחרונות ובחודשים האחרונים חזר אל רשימת רבי המכר של העיתונים. את החזרה אפשר לתלות באירוע ספציפי כמו הראיון שערך איתו קובי מידן בתכניתו בראשית הקיץ, ואפשר לגרד מעט את המעטה של פני השטח ולהתבונן מקרוב על התהליכים שקשורים בפופולריות ההולכת וגוברת שלו.
"אני לא לגמרי בהלם", אומר ניצן כשהוא נשאל לפשר ההצלחה המאוחרת, "כשהוצאתי את באדולינה, הוצאתי אותו בפרופיל מאוד נמוך. חשבתי שהספר צריך לעבור מפה לאוזן, שזה ספר שצריך להתחיל מגרעין קטן ולגדול. מתחילת דרכו הוא היה בעצם במין תהליך של התפשטות.
סך הכל, ממה שאני יודע, הספר גירד את הטבלאות כמה זמן והוא צריך רק עוד קפיצה. רוב האנשים שמדברים אתי על הספר אומרים לי שהם מאוד אהבו אותו ומיד קנו אותו לאחרים. אני חושב שמה שקורה זה שהספר מתפשט במין טור גיאומטרי; במקום שתשמע עליו ותלך לקנות בחנות לעצמך, אתה מקבל אותו ממישהו והלך לקנות אותו למישהו אחר".

מלך ליום אחד

לא בכדי "באדולינה" הוא ספר שמתפשט מפה לאוזן. יש לו מסר ברור וחד המועבר דרך הדיווח של גבי ניצן, עיתונאי המסקר את מסעם של מלך ומלכת באדולינה בארץ הקודש. באדולינה היא מדינה קטנה הממוקמת במקום כלשהו באירופה. לתושבי באדולינה יש פילוסופיית חיים יוצאת דופן; הם מאמינים בחירות ובזכותו של כל אדם להיות מלך. אין להם חוקים והם רחוקים מלקדש את הפוליטיקה בחייהם הפרטיים.
לאורך הספר ניצן מעמת את תפיסת העולם הישראלית עם תפיסת העולם של מלך באדולינה, נגן חצוצרה לשעבר, שמנסח בצורה הבהירה ביותר את הפילוסופיה הבאדולינית שסובבת סביב ציר מרכזי; זכותם של אנשים לחיות את החיים במלואם, בלי לשעבד את עצמם מרצון או מבלי דעת למושגים, לציפיות, לצווים חברתיים אילמים, למגבלות של אידיאולוגיה או למנטליות מגויסת. העובדה שהספר ורעיונותיו מחלחלים בבטחה ברחבי ישראל מעידה מן הסתם על המוכנות של מי שקנה את הספר, או בחר לרכוש אותו עבור חבר, לאמץ את הרעיונות האלה כדרך חיים. ניצן בטוח מעבר לכל ספק שהחברה הישראלית בשלה לשינוי המחשבתי שבאדולינה מציג.
"אני חושב שאילו הספר היה נכתב, בדיוק כמו שהוא כתוב, לפני חמש או עשר שנים, הוא היה עובר בקול ענות חלושה. ועכשיו המון אנשים מרגישים שהוא מבטא את מה שהם מרגישים, רק שיש להם תחושה שזה משהו פנימי שלהם, שבחוץ יש מציאות קשה ולא אוהדת לעניין. אם להגדיר את ההרגשה בקווים הכללים ביותר הרי שהיא הזכות להיות מאושר וחופשי, והיכולת של אדם לממש את הזכות מבלי לפגוע באחרים.
בגלל שהדברים נאמרו בספר, הם מוצאים מן התחום של הפנטסיה הפרטית אל המרחב הציבורי של תרבות מרכזית. אתה כבר לא במלחמה עם התרבות המרכזית אם אתה מאמין בזכות הזו. יש לנו בארץ מעל מאה אלף איש שנסעו למזרח אחרי הצבא ולחלק גדול מהם נשתלים רעיונות כאלה בזמן הטיול. בכל פעם שאני נוסע למזרח וחוזר לארץ, אני רואה את החוזרים אומרים לעצמם, 'אוקיי עכשיו צריך לנעול נעליים, אי אפשר להסתובב יחפים.' החזרה לארץ מלווה בהרגשה שבהודו אתה צריך להשאיר את מה שקיבלת בהודו. והודו מובאת כאן רק כדוגמא. אני חושב שבמוקדם או במאוחר כמות האנשים שהסתובבו עם רעיונות דומים הייתה מגיעה לגודל קריטי, יוצאת מן המחתרת ומתחילה לנטוע את הרעיונות שלה בתוך התרבות המרכזית. הספר משתלב בתוך האווירה הזו."

הישראלי כקורבן

הרעיונות שניצן מביא בשם מלך באדולינה אינם סיסמאות סתומות. הן מבוססות על ניתוח מפוכח של המציאות ועל בחירת פרספקטיבה מודעת על החיים. אם מקבלים אותם, קשה להתחמק מן המסקנות של המלך. על פי המלך ישנן שתי אפשרויות לחיות את החיים; כמלך או כקורבן. מי שבוחר להיות מלך מבין שהאושר הוא זכות טבעית שלא החברה ולא העבר יכולים לשלול. מי שבוחר להיות קרבן מוותר על הזכות ונצמד לתירוצים על נסיבות שאינן בשליטתו, מתמכר לרגשות אשם ולתחושות רדיפה. כמדינה וכחברה, המלך משוכנע, בחרה ישראל לחיות כקורבן.
"קורבניות כמושג מרכזי", מרחיב ניצן, "הוא משהו שאפשר למצוא בחלקים גדולים של התרבות המערבית. למרות שאם אתה הולך למקומות כמו ארצות סקנדינביה, תראה את זה הרבה פחות. לעומת זאת, אם תלך למקרבנים שלנו, לגרמניה, תמצא את זה הרבה מאוד. אצלנו, בגלל כמה עניינים היסטוריים כמו השואה, הפוגרמים, המנטליות של להיות בלי בית, להיות נרדפים וכן הלאה פלוס העובדה שהמדינה הזו הוקמה על אימת הישרדות וכל זה לצד הצורך להילחם על הטריטוריה והייחוד שלנו בתוך עולם מוסלמי, שגם הוא מלא בטראומות משלו, יוצר מינון גבוה במיוחד של קורבניות, גם בצד שלנו וגם בצד הפלשתיני".