מי זה היינריך פון קלייסט הזה?

הרשימה הזאת נכתבת משום שאתמול שמעתי בהפתעה גמורה מפי שני אנשים משכילים בשנות העשרים לחייהם, כי אינם יודעים מי זה ה"היינריך פון קלייסט הזה שאת מדברת עליו". תודה לאל, אינני אחראית לתוכנית הלימודים בספרות בבתי הספר התיכוניים, ולכן מותר לי לקלל בשקט את מחבריה (ומחריביה). אבל מוטב להדליק נר קטן מאשר לקלל את החשכה, והנה מעט דברים על היוצר (היינריך פון קלייסט) ועל יצירתו (מיכאל קולהאס), שרואה אור עכשיו בתרגום עברי חדש (של ד"ר מרים די-נור המנוחה) בהוצאת "בבל".

בהיר כבדולח

קלייסט, חלוץ הכתיבה החברתית בגרמניה, אמן גדול של מלים חסכניות, יוצר ענק של סיטואציות אנושיות מורכבות וחסרות-מוצא, נולד בשנת 1777 בפרנקפורט על נהר האודר. היו במשפחתו אנשי מעשה ואנשי רוח, וככל הידוע גם די ממון כדי לא להרוס את חייו כשהתיתם בגיל 11 מאביו. הוא הועבר, ברוח הימים ההם, לאפוטרופוס תבוני שדאג לו לחינוך דתי נאות וגם להשכלה כללית רחבה. מיד אחר כך התגייס ואפילו הגיע לדרגת סגן בחיל הפרשים, אבל ב–1799 נמאס לו והוא הלך ללמוד פילוסופיה, פיסיקה, מתמטיקה וגם תחום חדש באותם הימים –"מדע המדינה".
שנתיים מחייו, אחרי לימודים, בילה בבירתה האינטלקטואלית של גרמניה. בווימאר הסתובבו גתה ושילר, והוא חבר למעריציהם, אבל מהערצה אי אפשר להתפרנס, ולכן היה לעובד-מדינה פרוסי מסור וחרוץ. בימים ההם, כל נסיכות וחבל של גרמניה היו קנאים לעצמאותם במידה שחוללה המון מלחמות קטנות ומיותרות, וכך יצא שקלייסט נעצר בחשד די אידיוטי להיותו מרגל.
התחנה הבא בחייו היא נסיון לפתח קריירה של עיתונאי ומו"ל. הוא הרבה לכתוב, בלשון בהירה כבדולח –ממרחק של מאתיים שנה, הגרמנית שלו נשמעת ונקראת כאילו נהגתה זה לא מכבר, ובצלילות ממש לא אופיינית למסורת כתיבה מפותלת, אורנמנטאלית, שתקעה את ממשיכיו עמוק בתוך הנשייה. קהל הקוראים לא הבין מה הוא רוצה וממש לא אהב אותו. מכל מה שידוע לנו, קלייסט פיתח פסימיות עמוקה באשר ליכולת שלו לתקשר עם בני אנוש, ותסכול עמוק לא פחות מן התככים הפוליטיים ומשליטתה הלא מעורערת של הצנזורה בכל מעשה יצירתי של כתיבה. הנרייטה פוגל, חברה ומוזה שלו, לקתה במחלה חשוכת מרפא. על גדות אגם ואנזה, ביום עכרורי בנובמבר 1811, הוא ירה בה ואחר כך בעצמו.

יש חיים אחרי בית הספר

על גדות נהר ההאבל, לא רחוק ממקלנבורג, חי פעם סוחר סוסים ירא שמיים וישר דרך ושמו מיכאל קולהאס. גיבורו בן האלמוות של היינריך פון קלייסט יכול היה לשמש דמות-מופת לכל מודעיו, כך על פי המחבר, לולא "היתה אחת ממידותיו הטובות מופרזת. חוש הצדק שלו הפך אותו לשודד ורוצח". האמנם?
בנובלה קצרה, עתירת פיתולים, שמתקדמת בקצב עלילתי מסחרר יחסית לנינוחות הספרותית של התקופה, מגולל קלייסט את סיפורו של קולהאס, שמתחיל בהתקלות ביורוקרטית עם אביר ערל-לב שפתאום הקים מחסום ליד טירתו ומנע מקולהאס להמשיך ולרכוב עם סוסיו בטרם התרחשה תקרית מיותרת לגמרי, שבה קולהאס מפקיד כערבון שני סוסים נאים בידי האביר-האציל, ושב ומגלה שהתעללו בהם והפכו אותם לשלדים מהלכים, ובאותה הזדמנות התעללו גם במשרת שלו והפכוהו לנכה. קולהאס, ישר דרך כסרגל מתכת, יוצא למלחמה פרטית.
תחילה הוא מנסה את טחנות הצדק המקובלות. אלא שהצדק שייך לבעלי הממון וההשפעה, וכבר בשלב זה הוא הופך ללוחם מופתי ולסמל ספרותי לכל הנאבקים במערכות מושחתות שיבואו אחריו, בחיים כמו בספרות. לו העניין היה מסתיים בזה, הנובלה לא היתה שורדת. אין כאן מניפסט חברתי-פוליטי זועק לשמיים, אלא סיפור של אובססיה קשה. המאבק המשפטי הופך למסע צלב אישי, התסכול חוסם בפני קולהאס את כל שערי החוק ואחר כך גם את שערי הרציונליות שלו עצמו, וגם אם היה שודד ורוצח – כפי שקלייסט מעיד עליו כבר בעמוד הראשון של הנובלה – מתוך ניתוח פסיכולוגי מעמיק ומאופק, קלייסט מאפשר לנו להזדהות עם דמותו של קולהאס, להוקיע אותה, להתיירא מפניה, לשאוף להיות כמוה – ולשאול את עצמנו, בכל רגע נתון, מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם תמורת נצחונה של תחושת הצדק המפעפעת בנו.
בימיו של קלייסט, האמינו ב"כללי הצדק הטבעי", מסכת שלימה של התנהגויות שהן בילט-אין באדם באשר הוא אדם, במיוחד אם הוא קצת מחונך. המתח המתמשך בין השאלות האישיות של הקוראים לבין הנחרצות של המלך העלילתי, השפה הבהירה והקולחת, הקצב המסחרר של הסיפור, ההתעקשות של קלייסט על תמצות לקוני כמעט – כל אלה הפכו את הנובלה למה שקרוי "נכס צאן ברזל" של הספרות העולמית. לא בבית ספרנו? אז מה: יש חיים אחרי בית הספר. ויש ספרים. תודה לאל.
מי שמכיר את הנובלה בתרגומה הארכאי לעברית, עלול למצוא כאן מפח נפש מסויים שמקורו בהרגלים ובנוסטלגיה ואין לו קשר כלשהו לאיכות התרגום. ישראל זרחי ומרדכי טמקין, שהתקינו נוסח עברי לפני עשורים, עשו מלאכה ראויה לעברית של הימים ההם, אך לא בהכרח עשו צדק עם שפתו הבהירה של קלייסט. הנוסח החדש פשוט צודק יותר. לקרוא? גם מי שלא מאמין ב"קריאת חובה" יכפור בעמדותיו אחרי הנובלה הזאת. וכן, מדובר בקריאת חובה לפרחי-משפטנות ולשופטים עליונים כאחד, אבל גם לכל בן-תרבות.