מה אתה מוכן לעשות בשביל מיליון דולר?

בשבוע שעבר קרה לז'אנר תכניות המציאות מה שקרה לכלכלת האינטרנט: הבועה התפוצצה, התעשייה התפכחה, המדדים צנחו, התחזיות התהפכו, נשמט כובעו רחב השוליים של מארק בארנט, מפיקה הכל-יכול של "הישרדות". פרק סיום העונה השלישית של סדרת המציאות המובילה והמוכרת בעולם - פעם מפלצת רייטינג בלתי ניתנת לעצירה - הצטמק לכדי 27.3 מיליון צופים בלבד.
בלי לזלזל בעשרות מיליוני הצופים שישבו לראות מי שרד בתחרות השלישית, שהתקיימה הפעם באפריקה, הם נמצאים במיעוט בולט בהשוואה לתכניות המקבילות מהעונות הקודמות: 36.4 מיליון צופים ראו את טינה ווסון לוקחת מיליון דולר ב"הישרדות-אוסטרליה" וכ-51.7 מיליון חזו בריצ'ארד האץ' הופך ל"שורד" של העונה הראשונה, על האי פולאו טיגה שליד אינדונזיה. בעונה הנוכחית, אבוי לבושה, התכנית מדורגת רק במקום התשיעי ברשימת התוכניות הנצפות ביותר בארה"ב (לפני שקלול נתוני הפרק האחרון). השפלה נוספת: במהלך פרק הסיום, במשבצת השידור שבין 20:00-20:30 (שהייתה חצי השעה הראשונה של התכנית) יותר צופים העדיפו את "חברים", המתחרה המושבעת. מארק בארנט ואנשי "הישרדות" התרגלו לתבוסות שנחלו במהלך העונה שבוע אחר שבוע. אבל גם בפרק הסיום? בדובדבן? ממש לא נעים. במיוחד כשלאור מדורת השבט - גם אם לא רוצים - צפים ועולים זכרונות על "איך בשנה שעברה כיסחנו לחנונים האלה את הצורה".

נמאס מאנשים עם זקן שאוכלים רק אורז

כשהאמריקנים החלו להשתעשע עם ז'אנר תכניות המציאות, הם היו צריכים לדעת שמדובר בצעצוע מסוכן. כל פסיכולוג בגרוש - וכאן אתם מקבלים זאת חינם - יסביר לכם שתכניות מציאות מעלות את רף הגירוי. העניין הוא, שבמשך הזמן הצופה מתחיל להשתעמם מאנשים עם זקן שאוכלים רק אורז, ואז הוא עובר לראות מי הכניס את רייצ'ל להריון ב"חברים". הסבר אחר יטען, כי מאז ה-11 בספטמבר והמתקפה באפגניסטן, "המציאות עולה על כל דמיון" ולאמריקאים פשוט אין כוח לשטויות המציאות הללו. אבל האמת היא, שדעיכתו של ז'אנר תכניות המציאות החלה כבר בחודשי הקיץ, לפני התקפות הטרור על ארה"ב. "ל'הישרדות' זה לא יקרה", הבטיח תחת כל עץ רענן מארק בארנט, מפיק התכנית, אבל הוא טעה. לא בגדול, בבינוני. גם העט המושחז ביותר לא יוכל להתעלם מ-27.3 מיליון צופים, אלא אם משווים את הצפייה, כאמור, לשנים קודמות.
כמו בשירו הנצחי של רון שובל, גם תעשיית הטלוויזיה עובדת בגלים. שני האחרונים ששטפו את התחום היו תכניות המציאות והשעשועונים, וכמו רוב הדברים המוצלחים, הם בכלל הגיעו מאירופה. תכניות כמו "מי רוצה להיות מיליונר?" ו"הישרדות" - שתי הנציגות הבכירות בכל ז'אנר - הצליחו במולדת הישנה, הובאו לארה"ב והפכו למגה-להיט. צריך להזכיר, שפורמט שמצליח בארה"ב משול לתא סרטני: התפשטותו ברחבי העולם הופכת להיות מהירה במיוחד ובלתי נשלטת. "איזה רעיון מגניב, תכניות המציאות האלה", חשב לעצמו כל מפיק מהודו ועד כוש, והשוק הוצף בפורמטים "חדשים", "מרעננים" (היו גם כמה "מפתיעים"). גם אלינו היגרו שני פורמטי מציאות מיובאים: האחד ראוי להערכה על הניסיון שלווה בהשקעה כספית ניכרת ("החפרפרת"), האחר ראוי לכל גינוי ("אהבה בכבלים").

לחיות מתחת לקו העוני, לשחזר את מלחמת העולם

יש הסברים רבים העונים על השאלה מדוע נכשלו הגירסאות הישראליות. על-פי אחד ההסברים (מלבד העובדה שהתכניות היו משעממות) השעשועונים לא הותאמו למנטליות ולתרבות הישראלית. מה אכפת לנו מי החפרפרת כשיורים בכבישים ומתפוצצים בקניונים? בטורקיה, למשל, השכילו אנשי התעשייה ליצור פורמט שמתאים היטב למדינה שמחצית מאזרחיה משתכרים פחות ממאתיים דולר בחודש (קו העוני למשפחה בת ארבע נפשות בטורקיה הוא 474 דולר). הרעיון פשוט: שני זוגות בורגנים נאלצים לחיות ממשכורת של 84 דולר בחודש. בין השיאים שנרשמו בתוכנית היה המקרה בו צעד אחד המתמודדים מדי יום ארבע שעות כדי לחסוך את כרטיס האוטובוס, בסך 35 סנט, ומתמודד אחר נמנע מלהשתמש בדיאודורנט במשך זמן התחרות - ארבעה שבועות.
באותו זמן, בארה"ב, אנשי תעשיית הטלוויזיה המשיכו למתוח את המעטפת והמציאו פורמטים חדשים, חלקם מופרכים לחלוטין (שלא כולם יצאו לפועל). מארק בארנט, למשל, באופוריית ימי "הישרדות" הראשונים, תכנן סדרת מציאות שתעביר את המתמודדים סדרת אימונים אינטנסיבית ותטיס את הזוכה לחלל. תקלות בפלא הטכנולוגי הרוסי "מיר" שיבשו לו את התוכניות. רעיון נוסף שלא יצא אל הפועל, היה להפיק סדרה שתתעד גמילה מסמים ומאלכוהול במכון. "זה נראה כאילו אנשים לגמרי איבדו את הצפון בעניין תוכניות המציאות", אמר דיוויד קרוסבי, מנהל קליניקה במלבורן שדחה את ההצעות המפתות בשל סיבות "אוויליות" דוגמת כבוד החולה ואתיקה רפואית.
מכיוון שאין הגדרה מסודרת לז'אנר, פעמים לא מעטות הוא מתחזה לסדרה חינוכית. ב-BBC, למשל, חיפשו 25 מתמודדים לתכנית שתשחזר את מלחמת העולם הראשונה. על-פי דיווח מיוני 2001, התכנית אמורה הייתה לכלול חפירות ותעלות מלאות בבוץ, עכברים, גז מדמיע, וכמובן מצלמות טלוויזיה ומיקרופונים. "זו סדרה דוקומנטרית רצינית, הרבה אנשים התקשרו אלינו ואמרו שהם רוצים להשתתף", אמר אז דובר ה-BBC.

במציאות, כמו בצבא - אין "לא יכול"

תת-הז'אנר הצבאי מכיל גם סדרות מעודכנות יותר, נטולות יומרה דוקומנטרית. "BOOT CAMP", ששודרה בארץ בערוץ AXN, מעבירה את מתמודדיה - אמריקנים מן השורה - טירונות קרבית, כולל בוץ, ריצות בוקר ומסעות. בכל פרק, לאחר אימונים מפרכים, במסדר המוות שנערך על צוק גבוה, מודחים שני טירונים עד צמד הטירונים האחרון, שמתמודד זה מול זה. הצופים הישראלים, גם בוגרי הקריה, גיחכו למראה הטירונים הפעורים המתנשפים במעלה הגבעה - עד להופעתם של מ"כים אמריקנים מסותתי לסת, שצעקותיהם מגמדות בנקל גם את שפמו של הרס"ר ע', הידוע לשמצה בכל איזור הדרום.
סדרת צבא נוספת היא "Combat Missions" (מי הפיק? נכון, מארק בארנט). בתכנית החדשה יתמודדו חבורת יוצאי יחידות מיוחדות בארבע קבוצות, שיילחמו זו בזו בעבור פרס בסך 150 אלף דולר. אחר-כך, סכיני הקבוצה הזוכה יופנו זה כלפי זה, והאחרון שישאר יקבל 250 אלף דולר נוספים. את התכנית, אגב, ינחה רודי בוש, לוחם הקומדנו במיל' שהשתתף בעונה הראשונה של "הישרדות" (מי הפיק? נכון, מארק בארנט). עולם קטן.

"מסע עולמי" פוגשת את "טווין פיקס"

תת-ז'אנר אחר של תכניות מציאות ניסה לשלב בין מציאות ודמיון: ב"רצח בעיירה קטנה X" ניסו עשרה מתמודדים לגלות את זהותו של רוצח בעיירה דמיונית, כששחקנים מגלמים את דמויות החשודים והעדים. "Mystery Mansion", שטרם שודרה ועתידה אינו ברור, עובדת על אותם עקרונות: 22 מתמודדים שמנסים לפתור רצח עבור פרס של מיליון דולר. מדי פרק צריכים המתמודדים להשלים משימות שונות, במטרה לגלות את הרוצח שבתוכם. מעין "חפרפרת", אבל שהורגת (ולא משיעמום).
זרם נוסף בז'אנר הלך על הזווית הגיאוגרפית: ב"המטרה: פסל החירות" ננטשו קבוצות מתמודדים עם קצת כסף ומעט מים במקום לא ידוע בעולם, והוטל עליהם להגיע לפסל החירות בארה"ב. ב"The Amazing Race" התחרו 11 צמדים מי יקיף את העולם קודם. "The Master Plan" של חברת ההפקות ההולנדית "אנדמול", הלכה הכי רחוק. בתוכנית, שטרם יצאה אל הפועל, התבקשו המתמודדים לוותר לחלוטין על השליטה בחייהם למשך שנה ולבצע מטלות שונות ומשונות, שעל ביצוען מורה "מאסטר" בלתי ידוע. בין ההוראות שנתנו כדוגמא: לעזוב את המדינה או להתפטר מהעבודה.

שיגעון של מציאות

תוכניות מציאות אחרות עליהם שמחה התקשורת האמריקנית לדווח היו רחוקות כפסע משיגעון טוטאלי. ב"Danger Island", למשל, תוכנן להוביל תריסר פושעים לאי מרוחק ולשלח בעקבותיהם אנשי חוק וציידים. הפושע האחרון שהיה שורד על האי היה צפוי לפרס של מיליון דולר. מכיוון שהטלוויזיה בארה"ב מאד מוסרית, ההפקה הטילה הגבלות על חומרת הפשע של הפושעים (בלי אנסים, סוחרי סמים או רוצחים) והפרס בו זכה האקס-פושע היה מועבר לקורבן הפשע האחרון שלו. בנוסף, צאצאי הפושע היו מקבלים מלגת לימודים.
תוכנית נוספת באותו סגנון - "Worst Case" - היתה מבוססת על ספר שמתאר דרכים לחמוק ממצבים מסובכים. בתוכנית תוכנן לעמת בין בני אדם לתנינים או לדחוק בהם לקפוץ מגג בוער.
חידוש מרענן, כהרגלה, סיפקה הטלוויזיה הבריטית, שם הוחלט שתכניות מציאות אינן דורשות כוכבים אנושיים. ב"Pig Brother" עקבו מצלמות אינטרנט אחר חמישה חזירים במשך חודש. על הצופים היה לבחור בכל שבוע איזה חזיר יודח עד שייוותר החזיר האחרון. פה, לפחות, מטרת המשחק היתה טובה: ההכנסות משיחות הטלפון של הצופים הוקדשו לקרן התומכת בחקלאים.

באהבה כמו במציאות

והיו, כמובן, תכניות המציאות הזוגיות, שם האכזריות ותאוות הרייטינג העפילו לליגה אחרת לגמרי. תוכנית אחת בז'אנר שלחה שלושה רווקים לבית הוריה של הבחורה לסוף שבוע שלם. שלושת הרווקים היו צריכים לחזר אחר בת הזוג הפוטנציאלית, ובמקביל להרשים את ההורים - בעלי זכות ההחלטה הסופית.
אולם היהלום הצהוב שבכתר היה, ללא ספק, "אי הפיתויים", ששודרה ברשת "פוקס" (ומשודרת בארץ בערוץ "ביפ"): שמונה זוגות נלקחו לאתר נופש באי בודד, הופרדו והיו צריכים להימנע מלבגוד אחד בשני. הבעיה: האי שרץ דוגמנים ודוגמניות - כולל נערות פלייבוי - שניסו להכניס את המתמודדים למיטה. מעניין לציין שהתכנית - שהונעה, כנראה, מתאוות הפרסום של משתתפיה - לא העניקה פרסים לזוכים ששמרו על נאמנותם; אפילו בטורקיה, אחרי חודש של רעב וסירחון, הובטחו לזוכים מכונית, דירה וחופשה בחו"ל.