ביקורת: הרווח בין בילי ג'ואל לשלומי שבן

זה קורה לפעמים. מגיע אלבום חדש של זמר לא מוכר, ותופס אותך. השירים נוגעים, הלחנים פוגעים, המילים חודרות. זה קורה לפעמים. תקליט חדש נוחת על שולחנך. מתעכב לו אי אלו שבועות, וכשהוא מתייצב סוף סוף בקומפקט, אתה תופס את הראש. איך בזבזת את הזמן.
זה קרה לי עם תקליטו החדש של עדי מדנס "עניינים שבינו לבינה". אם אתם אוהבים מוזיקה, תעשו לעצמכם טובה, גשו לחנות התקליטים הקרובה, ורכשו לעצמכם עותק. ברדיו הרי אין כמעט סיכוי שישמיעו את השירים (ולא בגלל שיש בהם משהו מרעיש או חתרני במיוחד).
אין בתקליט הזה בשורה מוזיקלית גדולה, אבל יש בו שירים יפים, יפים נורא. קצת קיטשיים כאלה, בלדות פסנתר ושירי אהבה. דני סנדרסון, אריאל זילבר, מאיר אריאל, שלומי שבן, בילי ג'ואל ורנדי ניומן הם רק חלק מהאמנים שמדנס מזכיר אותם. גם שפי ישי, שהוציא פעם תקליט יפהפה של שירים שקטים ושהפך לסוד ליודעי חן בלבד.
מילת אזהרה: לא כל השירים בתקליט שומרים על רמת האיכות הגבוהה, וחלקם נוגעים בבינוניות. אבל "יש לי היום יום הולדת", "אם", "איפה את", ובעיקר "את יכולה", הם ממש יצירות מופת קטנות. לעתים המילים, העיבודים והלחנים, נושקים לקיטץ', אבל לפעמים, קצת קיטש זה לא כ"כ נורא. אה, וחוץ מזה, העטיפה נורא יפה.