האמא של הקרנבלים

כאשר שומעים קרנבל, חושבים קודם כל על ריו. קרנבל, הווה אומר תחרויות בין נבחרות שכונתיות מהודרות המכונות בתי-ספר לסמבה, תהלוכות ססגוניות, מסיבות פרועות במועדונים ומצעדים פרובוקטיביים של הומוסקסואלים. הקרנבל של סלבדור, בירת באהיה שבצפון מזרח ברזיל, מפורסם קצת פחות, אך אינו פחות מרשים. נהפוך הוא, הקרנבל שם סוער הרבה יותר, ספונטני יותר, חושני יותר, אם כי גם אלים יותר. אם ריו היא המופע הגדול בתבל, הרי סבלדור היא עיר אפריקנית כמעט, שיוצאת מדעתה למשך שבוע. אם ריו היא תצוגה קוסמופוליטית מרהיבה, הרי סבלדור היא חדירה לעומק השורשים האפריקנים.

בשנים האחרונות נחשפים המטיילים לקרנבל מסוג אחר, באורורו שבבוליביה, שם הפך אירוע זה למצגת מרהיבה של ההיסטוריה הבוליביאנית ושל המארג האנושי המורכב כל-כך בארץ זו. הקרנבל שם החל את דרכו בפולחנים אינדיאנים לכבוד אלי האדמה, שהספרדים פירשו כפולחנים שטניים. הבתולה שהביאו הספרדים כדי ללחום בשטן ניצחה כביכול, ומקדשה נבנה מעל למכרות. מסורות עממיות אינן נעלמות כך סתם, ובמהלך השנים צצו ועלו על פני השטח אותם מחולות והתמזגו עם הפולחן הקתולי. כך התפתח קרנבל המסכות לכבודו של השטן, המכונה דיאבלדה (Diablada), היינו מחולות השטן. אפשר לראות שם להקות של רקדנים לבושי מסכות המבטאות את פחדיהם של הכורים, פרודיות על הכובשים הספרדים, חיקויים נלעגים לקדושי הכנסיה, עבודות רקמה נדירות, כובעי סומבררו בשלל צורות ונציגים מכל שבט משבטי האנדים והג'ונגל.

מדינות אמריקה הלטינית רואות בקרנבל לא רק מוקד למשיכת תיירים, אלא קודם כל מכשיר לביטוי ולגיבוש הזהות הלאומית, לכן משקיעים בקרנבל כספים ומאמצים רבים. כך אנו מוצאים שאירועים בעלי אופי מקומי, ספונטני, לעיתים זניח, הפכו לאירוע מלוטש ומרשים. כך התפתח לו קרנבל אינדיאני במנאוס שבברזיל, קרנבל סוער וחם בברנקייה שבקולומביה, קרנבל שמח, עם פזילה להיסטוריה העשירה של מקסיקו, בוורה-קרוז, קרנבל עם ייצוג למלכי האינקה בקוסקו שבפרו, ועוד.

במסגרת החיפושים התמידיים אחר הקרנבל האולטימטיבי, הגענו לקרנבל המופלא של טרינידד. התהלוכות היפהפיות לא הגיעו לרמת הליטוש וההדר של ריו, הרוקדים ברחובות לא הגיעו לרמת האקסטזה המוכרת מסלבדור, ועושר המסכות לא היה חוויה אנתרופולוגית כמו באורורו, אך היה שם הרבה מכל אלו.

הקרנבל בטרינידד, על תזמורות הפאן שלו, על השחורים הצבועים בכחול המשחזרים, אגב יריקת אש, את טקסי השנגו האפריקאים, ועל מצעדי הילדים המחופשים, שבה את לבנו ומחזיר אותי אל האי המופלא הזה שנה אחר שנה.

האמת היא שבעבר הלא רחוק חשתי כך לגבי השחורים המתופפים באקסטזה בסלבדור, ויתכן שבעתיד אחוש אותם געגועים טמירים לקרנבל הרגאיי של ג'מייקה, או לקרנבל הסלסה של קובה.

אחד הרגעים המרשימים והמרגשים בקרנבל המסחרר של באהיה הוא הכתרתו של מלך השוטים. גבר שמן, בעל הבעה מטופשת משהו, המכונה מומו, מושט בסירה אל הים ומוכתר שם כמלך הקרנבל. מתברר שגם תופעה זו איננה בלעדית לברזיל. גם בקרנבלים האירופים מככבים שוטים, כמו פטרושקה הרוסי, ארלקינו האיטלקי, או פיירו הצרפתי. כבר בתחילת הקרנבלים הראשונים נהגו להציג בובה שמנה בעלת הבעה חייכנית ומטופשת שכונתה מלך הקרנבל, או המלך הלץ.

הקרנבל התמזג עם אירוע קרנבלי אחר שכונה חג השוטים. לדעת כמה אנתרופולוגים, השוטים אינם מעידים דווקא על הווייתו ההיתולית של הקרנבל, אלא גם, ואולי בעיקר, על טבעו האמיתי, כחלון למאגיה וכשפים. כבר בעת העתיקה התייחסו בני האדם בכבוד לחריגים שבחברה. אנשים שונים, פיזית או נפשית, נחשבו לבעלי יכולת ליצור מגע עם העל-טבעי. בעולם העתיק סימל המלך את השמש, ואחד מטקסי הפולחן היה צחוק היסטרי שתפקידו היה לעורר את השמש כדי לאלצו לחדש את השלטון ביקום. יתכן כי בדמות השוטה, הצוחק בקול ולועג לקודשי הכנסיה, יש משום הד לאותה מסורת קדומה.

הקרנבל הוא חג של היתר ופריקת עול, לזמן קצוב ומוגבל. חג מטיפוס כזה בולט בחברות בהן הפיקוח החברתי חמור מאד והסדרים החברתיים נוקשים. למשל, החברה הפיאודלית של ימי הביניים, שבה היה הקרנבל אחת ההזדמנויות המועטות לפורקן כזה. הקרנבל שימש מעין שסתום לחץ חברתי, המאורגן כמובן על ידי המעמד השליט ומאפשר לבני המעמדות הנמוכים לפרוק מתחים ולבטא מאוויים. כך הם יכולים, למחרת הקרנבל, לחזור ולשרת את בני המעמד הגבוה.

הקרנבל, כמו הסטורנליה והבכחנליות שקדמו לו, הוא דוגמה מובהקת של טקס היפוך. באמצעותו משיגים מטרה על-ידי כך שמאפשרים את היפוכה: כדי לשמור על הסדר, מתירים להפר אותו באופן מבוקר.

היפוך התפקידים, כמו גם טישטוש חברתי-מעמדי, באים לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות.

במהלך הקרנבל נהגו גברים צעירים לנוע בחבורות ולהטריד נערות, ולעתים אף אנסו אותן. ההמונים נהגו לחבר שירים ומחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסיה. במסגרת הקרנבל התחפשו החוגגים לאנשי כנסיה וערכו פרודיות על המיסות, גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, לעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון.

ההתפרעות היתה תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר: משתמה התקופה בה הותרה חציית הגבולות, חזרו החוקים והכללים, וזרועם הקשה של האדונים נטלה שוב את השלטון.

כנראה שדווקא בחברות שמרניות, שייחסו לסדר משמעות קדושה כמעט, התירו ואף עודדו שבירה חמורה כל-כך של הכללים, משום שכמעט כל חברה הזקוקה לחוק ומצייתת לו, זקוקה גם לחוויה של שבירתו, כמובן לתקופה מוגדרת (יוצאת מן הכלל החברה המוסלמית, שם אין קרנבל או חג תואם). חג הפורים של העם היהודי הפך לקרנבל של מעין התנהגות פרועה, שהצדקתו היא פסוק שולי המופיע פעמיים במגילת אסתר.

זהו חג בעל שורשים פרסיים או מסופוטמיים ברורים. אוזני המן, העוגיות המחולקות במשלוחי המנות, הן שרידים של פולחן בבלי קדום לכבודה של מלכת השמים, ומכאן צורתן, בדמות אבר מין נשי. בפורים משתכר אדם עד לא ידע. השתייה, המוגבלת בדרך-כלל, מומלצת ביום זה. אפילו בחוגים חרדיים נוהגים להתיר איסורים, כגון עישון סיגריות לילדים.