עשו אהבה, לא מלחמה

באפריל 1998 יושב אורי במוצב שרקרק שבבקעת-הירדן ומסכם את העשור הקודם בחייו. כיוון החיים של אורי נקבע בעת ששירת כחייל באינתיפאדה, כך מניח הספר. אבל מבחינת תודעתו של הגיבור, לא המעשים שעשה והמראות שראה קבעו את הכיוון, אלא התאהבותו הנחרצת באלישבע שבחברתה בילה לילה אחד קסום בחדר מבצעים בטול כרם. ליל אהבים כשבחוץ שוכבים שלושה אסירים מדממים וממתינים לחקירה.
ארבעה מספרים יש ברומן "חיילי הבדיל צועדים לאיטם" של גל אמיר: אורי האגוצנטרי המאוהב בפנטזיה שלו על אלישבע, יעל אשתו הטובה והמיטיבה של אורי, אלישבע שהופכת עם השנים למשוררת חוזרת בתשובה ובעלה אליקום, מנהיג מתנחלים. קולותיהם השונים של המספרים, אף שהם מובחנים זה מזה במידה סבירה, לא יוצרים שום דיסוננס מעניין: תפיסות העולם שלהם דומות מדי, אולם הם חלוקים ביניהם בעיקר על עובדות לא כל כך חשובות, כמו מה בדיוק קרה באותו לילה הרה גורל בחדר המבצעים בטול כרם. מלבד זה קיימת כמובן גם המחלוקת הפוליטית, אבל זו לא נדונה, וההתבוננות בה איננה מעניינת מזו שבעיתון היומי.

חשיבותו של דיסוננס

האם אפשרי לבנות רומן מזעזע, שיסופר מפיה של דמות גסה, לא חכמה ולא מוסרית? אולי, אבל כדי שיהיה זעזוע, יש צורך בהתפתחות דיסוננס בין מה שהקורא מבין ויודע לבין מה שהמספר מדווח עליו, דיסוננס כזה לא נבנה בספר.
אורי מספר, "ראיתי את הג'יפ נוסע לאט בהילוך אחורי, ואז, בבת אחת, בתנופה, מתנגש בגדר האבן ושובר את רגלי הערבי הכפות אל מכסה המנוע. אחר כך הורידו החיילים שהיו שם את האיש הזועק מהג'יפ, ושניים אחרים התחילו לכפות את השלישי באותה התנוחה ממש". אבל הוא לא מרוכז במראה הזה, שהיה עד לו, אלא רק בבטן שלו ובמה שמתחתיה. אפשר היה לשחק בפער הזה באופן שיעורר בקורא אי-נחת עצומה, אבל דומה שהסופר עצמו לא החליט מה חשוב באמת בחיים. כך שהפוקוס העלילתי עובר למין סיפור שגם הוא ספק פנטזיה, על דוד ובת-שבע: עם דודי המפקד, בתפקיד המלך, מי שבת-שבע אלישבע שייכת לו ועם אורי שנשלח ללבנון בתפקיד אוריה החיתי. ומשם כבר עוברים לבדוק את הדקויות של חיי הניאוף.

תלאות הניאוף

יהיו אולי מי שיגיד כי האינתיפאדה היא ששיבשה את התודעה המוסרית של אורי, ושחיי האהבה המפונטזים שלו הם רק דרך לברוח ממציאות מייאשת. אין ספק שאורי רואה עצמו כקורבן שעוללו לו כל מיני דברים נוראים. הוא עסוק מאוד במה שעוללו לו, אבל אין שום דבר בספר שיזכיר לקורא את ההבדל בין "קורבן האהבה הנכזבת" לבין הערבי שרגליו רוסקו, ובין המפקד על הג'יפ לבין אלה שהג'יפ דוהר ברחובותיהם. וזה כבר לא כשל מוסרי של אורי אלא של הסופר. אורי הוא יצור אגוצנטרי לחלוטין, וכמוהו אלישבע האהובה, ואין בסיס לחשוב שאי-פעם היו שונים. לרגעים נדמה היה לי שהנה, הנה, הסופר עומד לתת לנו לחוש את המפלצתיות של כל זה, אבל הדבר לא נעשה, והטכניקה הרב-קולית משמשת בעיקר לתיאור תלאות הניאוף. אין לי התנגדות לרומן שיעסוק במכאובי-נואפים וביסורי אהבה מפונטזת, אבל כשממקמים את העלילה על רקע האינתיפאדה, לרקע, או להתעלמותם של הגיבורים מהרקע, חייבת להיות איזו שהיא משמעות, וב"חיילי הבדיל צועדים לאיטם" היא פשוט איננה. קראתי והתכעסתי.

חיילי הבדיל צועדים לאיטם; גל אמיר; זמורה ביתן; 206 ע"מ