יש סקס אחר. ועוד אחד

אילן וירצברג ושמעון גלבץ – "בציר טוב" (1982)

דרכן של יצירות מופת של פופ היא ארוכה ומפותלת, הרי הן תמיד ניתנות לבדיקה והערכה מחודשת, ומעמדן ניתן לזעזוע חדשות לבקרים, עם כל אופנה, דרך חדשה להגות ביקורתית ופרשנים עם עולם פנימי שונה משומרי השער הזקנים של הפנתיאון. 20 שנה מלאו ל"בציר טוב", אלבומם המונומנטלי של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, שכתבו מוזיקה לשיריה של יונה וולך, ועכשיו הוא יוצא בהוצאה מחודשת ומשופרת, שכוללת גם בונוס: שני לחנים חדשים לשיריה של המשוררת המנוחה ("איש טוב אוהב פיתיה" ו"החיילים יצאו לדרך").
"בציר טוב" שהה זמן רב בבוידעם של CBS (היום NMC) ויצא לחנויות בשנת 82' לאחר לחץ מצד מבקרים שונים שהאזינו לשירים שבו והמליצו להוציאו לאור מיידית. למרות הולדתו בתחילת שנות ה-80, רעיונית ואסתטית הוא שייך לשנות ה-70 ויכול היה להיחשב כאחד האלבומים היותר מוצלחים של האליטה המקובלת דאז, הכוללת את גרוניך, כספי, "14 אוקטבות", "קצת אחרת" ושאר החבורה שהשתעשעה בפופ ישראלי פרוגרסיבי, שמשמעותו הלכה למעשה היתה לחבר בין סשה ארגוב לבין אמרסון לייק ופלמר. אולם בעוד שירים רבים של החבורה הזו הפכו לתפריט הקבוע בטקסי ימי זכרון, היצירה של וירצברג וגלבץ דווקא נשמעת ברובה רלוונטית גם היום.
כמו ב"מאחורי הצלילים" ו"אחרית הימים", גם וירצברג וגלבץ ביססו את המוזיקה שלהם על שירה גבוהה, שאגב לא תמיד הטיבה עם היצירות שהוזכרו, מאחר שסחבה אותן לא מעט פעמים למקומות פומפוזיים. אלא שוויצרברג וגלבץ עסקו בחומרים של יונה וולך, וכאן היה טמון הבדל עצום. השירה של וולך, גם כשהיתה סוריאליסטית ומעורפלת, הטיבה להדגיש את דמותה של המשוררת, שדימתה את עצמה לציפור פצועה, נפש מעונה, הזועקת לשחרור בעולם גברי כפייתי וכובל. היא כמו עשתה שימוש בדמותה של אליס מארץ הפלאות, הוציאה ממנה את כל התמימות ומיקמה אותה בסוג של תופת רגשית. במובן מסוים, כשבודקים את האלבום מגלים שהוא עוסק בדיאלקטיקה שמרכיבה את הפופ כמעט מאז ומעולם: דיכאון מול חופש, שהסקס משחק בו תפקיד מרכזי.
וירצברג היטיב לפרש את שירתה של וולך. הוא עטף את הלחנים המורכבים למילים המאוד טעונות בעיבודים עדינים ועשירים כאחד. הוא שולט באלבום בנגינה יפהפייה על גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר שלו, ובמקום תופים רבי עוצמה הוא מרבה להשתמש בכלי הקשה (שייקר, קונגס, טמבורין, נקישת אצבעות עם הדהוד היסטרי ועוד) שהעניקו מקום רב לתמלילים של וולך. מה גם שהשילוב היפה בין קולו המאוד גברי של גלבץ לבין הגוון הנשי של וירצברג הטיבו להדגיש את המתח שטמון היה במילים.
הפייבורטים שלי היו ונותרו "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" (ELO פוגשים בדיפרסיה ישראלית?), "כלי נשיפה" (גיטרה ובס מנגנים תפקיד זהה, במסורת של "Driive My Car" של הביטלס ו"Respect" של אוטיס רידינג), "אני הולך במישור" (שיר מצוין א- לה ג'יי.גיי קייל) וגם "מפלצת האיילה" ו"קורנליה" שורדים היטב בזמן. 82' אכן היתה בציר טוב, הרי כל נשיפה באלבום היתה ונותרה אוי.

צביקה פיק – "זו הדרך שלי" (1972)

בעוד וירצברג וגלבץ חבים את המעמד לו זכה אלבומם למבקרים, הרי שצביקה פיק - שאלבום הבכורה שלו, "זוהי הדרך שלי", לו מלאו שלושים שנה, יצא החודש בהוצאה מחודשת (NMC) - עשה לעצמו קריירה למרות הביקורות. מעולם לא היה בישראל אמן שהצליח בצורה כל כך פנומנלית ולאורך זמן כה רב, ושזכה, וזוכה עדיין, להתעלמות ממסדית. אמנים כמו שמוליק קראוס היו בטוחים שפיק הוא לא יותר מערס פולני מעצבן (אני מצטט את דבריו של קראוס), ובגל"צ התקשו להיכנע לקסמו, אבל ב"להיטון" ומאוחר יותר ברשת ג', הוא היה גדול. ליתר דיוק, הוא היה ענק.
הזלזול בצביקה פיק נבע מכמה סיבות: הוא לא היה בוגר להקה צבאית, הוא כן היה בוגר להקת קצב ("שוקולדה", בין השאר), ויותר מכל, הוא הקרין סוג מיוחד של זוהר, שלאף אחד לא היה מושג איך לחברם להווי הקומזיץ המקומי. כשעולם המוזיקה הישראלי היה עסוק בתחכום עצמי, פיק התאמן בלהפוך את עצמו לקרקס הפופ הישראלי הגדול בכל הזמנים. איך שלא מסתכלים על זה, הוא היה שונה, בוטה, בולט, לעתים וולגרי, ממש חייזר בתוך אלפי הדודואים עם הבלורית. הוא האמן הישראלי ראשון שהוסיף צעקות מיניות של "Whooo " בשיר עברי, והיורמים עם הכובע טמבל לא ידעו מאיפה הוא נפל עליהם. לטעמי, האינסטינקט שלו לכוכבות היה מרתק. הוא היה זמר נטול עכבות, לטוב ולרע. ואיך שלא מסתכלים עליו, הוא תמיד היה מעניין, גם בתקופות בה המוזיקה שלו לא היתה מוצלחת.
אם הטריולוגיה של "פוזי" (אריק איינשטיין), ו"שבלול" ו"פלסטלינה" (מייסודם של איינשטיין ושלום חנוך יחדיו) חוללה את מהפיכת הרוק הגדולה של המוזיקה הישראלית והחדירה לעולם מוזיקלי שנשלט בידי הלהקות הצבאיות תכנים מערביים, ליברליים, גלובליים, שינקו מן המסורת של תרבות-הנגד של שנות ה-60, אזי אלבום הבכורה של צביקה פיק עזר להפוך את עולם המוזיקה הישראלי לעולם פופ מערבי על שלל מושגיו, כולל סטייל, תמונות שער, וכמויות סקס שאפילו בדשא אצל אביגדור לא הכירו.
מוזיקלית, "זוהי הדרך שלי" היה יריית פתיחה מבטיחה. לפיק תמיד היה חוש נדיר למלודיות, ובאלבום הזה, לצד כמה מלודיות סבירות ("שני תפוחים" ו"שב בצד"), הוא מציג את הלחן הגדול הראשון שלו, "אין מדינה לאהבה", שמעביר היטב את הטקסט הסמי-ביטניקי של יהונתן גפן (אם כי אנחות המין שפיק הוסיף לסולו המיתרים עזרו, איך לא, להפוך אותו מוקצה בעיני הביקורות). רעיונית, פיק שמר איכשהו באלבום על הקו הסמי-היפסטרי: מלבד "אין מדינה לאהבה", יש כאן שני שירים מתוך המחזמר שיער (בו פיק שיחק את קלוד): "יש לי חיים" ו"אנה אפנה". יש בו גם את "סלו מושן" שנפסל לשידור רדיופוני מאחר שהכיל רמזים לשימוש בסמים, ו"אחד ועוד אחד" שהכיל רמזים מפורשים לסקס אובססיבי.
פיק מושפע באלבום מסגול כהה (סולו אורגן ב"שב בצד") ולד זפלין ("אחד ועוד אחד") ואכן מלוות אותו שלוש להקות טובות: הצ'רצ'ילים, הבמה החשמלית והאריות, כשמנגד מאזן אלכס ווייס (שהלך לעולמו השנה) עם עיבודי מיתרים מוצלחים. יהונתן גפן ואהוד מנור שולטים ברוב התמלילים (לא פיסגת יצירתם, אבל בקונטקסט הכללי זה לא ממש משנה( ואילנה רובינא מתארחת בשני שירים. בדיעבד, נדמה כי במודע או שלא, רבים הלכו בדרכו של פיק: תיסלם, נוער שוליים, ובעיקר אביב גפן - חלקם מהתופעות התרבותיות היותר מעניינות שהיו פה.