הולכים לאיבוד

אומר את זה הכי פשוט שאפשר: לו אני פלסטינית, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר שהם עושים. הייתי מחנכת את ילדיי ש"טוב למות בעד ארצנו", הייתי מחנכת אותם להתרומם מעל לתהומות הייאוש ולהילחם, בכל דרך, לטובת עתיד טוב יותר. הייתי גאה להיות אם לילדים שלא נכנעים למציאות המתסכלת שנכפית עליהם ומשתדלים לעשות למען עמם וחירותם.
כאשה ישראלית יהודייה, הממוקמת בצד הפחות סימפטי של הסכסוך, אני מלמדת ומחנכת את ילדיי שמיום ליום אנחנו נעשים פחות צודקים, פחות מוסריים, פחות חזקים ופחות מנצחים. בחירות שבחרנו ודרכים שהלכנו בהן לפני שנים לא רבות הופכות לבלתי רלוונטיות. מה שצדקנו בו אז, היום הולך לנו לאיבוד.
בשבוע שמתחיל היום, הוויכוח על הסירוב לשרת בשטחים לא הולך להיות להיט. גם לא הוויכוח על השאלה האם הכיבוש משחית וכמה. הדיון על הפרדה חד צדדית יכול לתפוס, אבל רק מהזווית של המשמעות הביטחונית שלה. מצד שני, ידברו המון על מה התשובה האופטימלית לסיכול הטרור. חיסולים ממוקדים? מחסומים? מאבטחים בכל קניון?
באסון הסכסוך צריכים לראות שני דברים: מה שזה עושה לנו ומה שזה עושה להם. והרי הסוף ידוע מראש. לא יהיו מנצחים במאבק הזה, כי כולם ייצאו ממנו מוכים וחבולים. אבל יהיו מנוצחים. והמנוצחים נהיה אנחנו. כבר היום יודע כל מתנחל עקשן וכל חייל אמיץ שסופו של הסכסוך יגיע כשתקום מדינה פלסטינית עצמאית על רוב שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. השאלה הפוצעת היא רק כמה זמן זה יקח ומה יהיה המחיר הבלתי נסבל שנשלם.
על כל אחת מהשאלות החשובות האלה יש תשובה אמיתית, פשוטה, בהירה ומעשית: כן, הכיבוש משחית. הוא מאלץ את חיילינו (ילדינו, אחינו, בעלינו) להתמודד עם סגנון חיילות נאצי. אפילו אם רק מיעוט מהם נכשל בכך, אנחנו לא יכולים לאפשר את זה. מתוך כך ברור שהניסיון ליצור מרד של סירוב שירות בשטחים הוא לא רק לגיטימי, אלא הכרחי. הייתי מעדיפה, אמנם, להוציא את המאבק מן הצבא אל האזרחות החוצה, אבל זה שולי כי הם התחילו כבר.
ומעבר לזה, גם אם הכיבוש משחית הרבה פחות ממה שאני חושבת, עדיין הוא לא מוסרי ולא הכרחי בעיני לחיי עם ישראל היושב לבטח בארצו. שלומם, רווחתם וחירותם של הפלסטינים חשובים לא פחות משל שאר עמי העולם. ולכן, גם אם בינתיים אי אפשר להגיע להסדר בהסכמה, אנחנו צריכים לצאת משם וליצור גדר הפרדה, גבול, בינינו ובינם. ומיד!
הכאב, התסכול והכעס גדולים הבוקר מאוד. ילדים שמתפוצצים בפיצריה, חיילים שמתרסקים בטנקים ומפקדי יחידות שנהרגים מקיר מתמוטט, פוצעים את הנפש וקורעים את הלב. וכל-כך סתם. סתם כי אין לאף מנהיג ישראלי את הכוח להגיד די! זה בידינו! זו אחריותנו!
כן, אני יודעת שיישובי גוש-עציון, ובהם אפרת, מקום מגוריי, הם התנחלויות, אז איך אני מעיזה בכלל לפתוח את הפה? ובכן, נראה לי שגוש-עציון הוא אחד המקומות שנאבד בסוף, ולא משום שהיה צריך להימסר לפלסטינים מלכתחילה, אלא כי אנחנו מאבדים במשך הזמן גם את מה שיכול היה להיות שלנו אם היינו גומרים את המלחמה בזמן.