לא חראם על דרכנו?

לא קלה היא לא קלה דרכנו? הצחקתם אותי. מה לגבי "לא נכונה היא דרכנו"? או: "לא חוקית היא דרכנו?" או לפחות: "לא מוסרית היא דרכנו"?
עוד לפני אידיאולוגיית היורים-ובוכים שהשיר משרת כרגע, מהווה המנון הזמן החדש הזה, בביצוען של חני פירסטנברג ושרית וינו-אלעד, תמצית כל מה שרע, כל מה שאי-פעם היה רע, בפופ הישראלי; מקצבו הקלוש של צב מעולף, נטול גרוב לחלוטין, מלודיה המגיעה בשידור ישיר מנעימות-העם הרוסיות, עליהן התבסס "הזמר העברי" הישן והרע, ופזמון שכמו נוצר בצלם פנטזיותיה הלחות של שרה'לה שרון - "דרכנו" יכול היה להיווצר לפני חמישים או שלושים שנה, כנראה בגוש המזרח-אירופי; הוא לא יכול היה להפוך ללהיט עכשווי בשום מקום מערבי, אבל הוא הפך לכזה בישראל.

ארבע וחצי הדקות הארוכות בעולם

הצלחתו של ההמנון-לדיכאון הזה, כולו אנאכרוניזם ארץ-ישראלי מזויף, געגוע לצליל טקסי יום-זיכרון בשילוב טקסט שאולי לא נוצר ככזה אבל הפך, בקונטקסט העכשווי, לשיא של התייפייפות והתגוללות ברחמים עצמיים, הוא תחתיתה החלולה של חבית שיירי הפופ הישראלי. כי זה מה שנותר מאנרגיית הפופ-רוק - אנרגיית שמחה וזעם של אנשים צעירים במצבים רגילים - בגירסתה הישראלית: יבבה ריקה מכוח או מקצב, נטולת חיות ונשמה, כולה השלמה לאה עם איזה מוות קטן ורב-שלבי. לא-קלה-היא-דרכנו-לחידלון הופך ללהיט הרדיו הישראלי הגדול של השנים האחרונות.
השיר הזה מאוס, ובהרבה יותר מאופן אחד. מבחינה ז'אנריסטית, "דרכנו" הוא אפילו לא בלדת-פופ; הוא מין שיר גורן רפה שהמיקצב עוּקר ממנו, מסוג המוטציות המוציאות את המיץ גם מתבנית שירי הזמר-העברי הקלאסית: זהו לא שיר התיישבות והפרחת שממות עולץ, גם לא שיר שכול ונהי סטנדרטי. זה, בפשטות, שיר פופ מת. האזינו לו; ככה נשמע פופ כאשר הוא נולד מת. אחדותה של "המדינה" (למי הכוונה, אגב?) סביב הנעימה המזומזמת הזו - כמותה יכול היה סשה ארגוב, לו הייתם מאלצים אותו, לכתוב לכם עשר בלירה - לא יכולה שלא לעורר חשד. כו-לם אוהבים את "דרכנו". מי שלא, לא בעניינים; העניינים של לפני חמישים שנה אמנם, אבל עניינים. אפילו ראש הממשלה אוהב את השיר "לא קלה היא הדרך", אם לצטטו, של "זוהר אשדות" (האומלל התכוון ליזהר אשדות, אבל לא נורא).
כאשר אתה אדם צעיר, חושב ומרגיש, אמור המקום שבו נפגשים כולם (להלן: הקונצנזוס הלאומי-תרבותי האוטומטי) לעורר בך, במקרה הרע, רתיעה טבעית או מחשבה שנייה, ובמקרה הטוב רצון להפוך את השולחן על יושביו. אבל "דרכנו" מדגים שוב עד כמה מחניק הוא הקונצנזוס הישראלי; כולם אוהבים את "דרכנו", מזקן ועד טף, כולם רוצים לשמוע שוב את ארבע וחצי הדקות הכי ארוכות בעולם. לאיש לא מתחשק לקחת את היבבה המבאישה הזו ולרסק אותה על איזו גיטרת דיסטורשן בריאה, אפילו סתם בשביל הכיף. לא צריך להתפלא; "דרכנו" הוא הכל מלבד כיף.

לא ברורה דרכנו

עשרות יוצרי פופ ישראלים צעירים נמעכו בשנים האחרונות תחת סירובו של הרדיו הישראלי להניח לפופ, רוק או דאנס, שאינם מלטפים את איברי הרבייה של נקודת האמצע המוחלטת של המיינסטרים הישראלי, להיכנס להשמעות סדירות. תעשיית המוזיקה הישראלית נחנקה וקרסה, גם באשמתה, מתוך חוסר נכונותה העיקש לצאת למלחמה בקלגסי רדיו המכתיבים לה, כבמיטב המשטרים (גם התרבותיים) הטוטליטריים, מה "נכון" להקליט ולשדר. "דרכנו", בהיותו נציג מצטיין של ה"נכון" הזה, התקבל ברדיו בכבוד השמור רק לשלמה-ארצים. לא היתה דרך לעצור את "דרכנו": ניגון ארץ-ישראלי-רוסי נושן שסביבו נוכל "כולנו" "להתאחד", לא יכול היה הרדיו הישראלי הרשמי לסרב ל"דרכנו". מטר ההשמעות ניטח למן הדקה הראשונה.
ולבסוף: "לא קלה היא לא קלה דרכנו"; המשמעות החדשה בה נטען הטקסט המקורי של יענק'לה רוטבליט ברורה, שקרית ומזוייפת. זוהי האמת הידועה של הקוזאק הנגזל, כי הרי לא קלה דרכנו לשליטה בעם אחר, לא קלה דרכנו להרס ארצנו, לא קלה דרכנו לעבירות חוזרות ונשנות על החוק הבינלאומי וגם על כמה חוקי הומאניזם בסיסיים; באמת לא קל להיות חזק ומנצח. ועוד פחות קל לעכל כי דרכנו היא דרך ה'יהיה-רע-נסתדר-איכשהו', וזו גם דרכה המוצהרת של ממשלת ישראל הנוכחית. אבל נדמה לי שבשורה התחתונה, "לא ברורה דרכנו" תהיה המשמעות המתבקשת ביותר. באמת מבאס להבין כי אתה בדרך לשום מקום, ועוד מבחירה. "עוד שדות פורחים יש לפנינו"? אולי בחוות השקמים.