כבודם של מובטלים

יחסה של החברה למובטלים הוא התמהיל של רחמים, כעס ושקר. הרחמים מתעוררים כאשר התקשורת חושפת מסכן תורן, ושוככים עם הזיפזוף לערוץ מרגיע, אך בקלות רבה הופכים הרחמים לכעס, שהרי הרחמים מעיקים, והכעס משחרר. כיוון שמישהו אשם בכל צרה מצרותיה של החברה, וכיוון שאנשים שקולים יודעים שאין להאשים את מנגנוני המדינה בכל קושי, נמצא כי הקורבנות אשמים, וגם אם אינם אשמים גמורים, הרי שהם אשמים במקצת.
המובטלים אשמים בקשישותם: קשישים, כלומר אנשים שגילם עולה על 40, אינם נשכרים לעבודות התובעות מאמץ רב ולימוד מתמיד. הם אשמים ברפיון שכלם: בכל חברה יש שיעור קטן של רפי שכל, הנידונים להתקיים על תמיכות. הם אשמים בפחזותם: מי שלא טרח בערב שבת, כלומר פיזז כצרצר בקיץ, לא השקיע די בלימודים ולא חשב על עתידו, מצא את עצמו לא כשיר לדרישותיה של הכלכלה המודרנית. הם אשמים בחדלונם: במקום לפתח עסק פרטי קטן או להתרוצץ מעיר לעיר בחיפוש אחרי עבודה, הם שוקעים בחוסר מעש. הם אשמים בבררנות יתרה ומעדיפים דמי אבטלה על עבודה קשה ששכרה מועט, והם אשמים בכך שלא הקדימו לעלות ארצה, ובכך שהם ערבים, ובכך שהם עובדים במחתרת.
בכל אחת מן הקובלנות וההסברים האלה יש מידה של אמת, אבל כללם הוא שקר. 260 אלף איש אינם בטלנים, אינן רמאים ואינם נטולי יוזמה. הם קורבנותיה של כלכלת השוק הגלובלית, הגובה מחיר נורא מהחלשים.
יש להכיר בכך שבמשטר הכלכלי הזה האבטלה הנרחבת איננה משבר, אלא מצב של קבע. קברניטי במשק אינם מעיזים להודות בכך, והם מפיצים בדותות על היחלצותה הקרובה של הכלכלה העולמית מן השפל שבו היא שרויה, על התקציב המדרבן צמיחה, על ההורדה הצפויה במיסים, על מכאובים חולפים הכרוכים בהתאמת המשק, על השקעות גדולות בחינוך, וכיוצא באלה חיזויים, שלפיהם עתידה מצבת המובטלים לצנוח במהירות לשיעור סביר.
אומנם ייתכן שבעוד שנים אחדות ישוב המשק לשגשג, אבל גם אז לא ייחלץ פלח גדול באוכלוסייה מן האבטלה הכרונית.
ההכחשה נובעת מכך שהעבודה היא אחת מערכינו הייסודיים, וקשה לנו להסתגל למחשבה שהמציאות מתנגשת בו. "לקחו לי את הכבוד", הוא משפט שגור בפי מפוטרים.
נכון שבשביל כבוד צריך לעבוד, אבל במציאות שבה המובטל חף מכל אשמה, אין האבטלה חרפה.