רוצים מלחמה? קחו

באתי כדי לנפנף מגלומן בריטי חובב קוהיבה זה מחיי, אך רידלי סקוט בסרטו החדש, "בלאק הוק דאון", שעולה מחר לאקרנים, קרע אותי כדג.
למרות השמועות שרצו לאורך השנים, סקוט אינו מהגאונים. מעולם לא היה. אפילו "הנוסע השמיני" ו"תלמה ולואיז", מופתיים ככל שיהיו, מוכיחים שהוא איש של עבודה קשה ולא יותר. מקצוען. לעתים זה מספיק, כמו במקרה של הפרסומת ההיא מהסופר בול של שנת 1984, שהראתה לעולם למה כדאי להשקיע.
למעט אותו אירוע טלוויזיוני, סקוט הוא תמיד על-יד. לעתים מתפלק לו משהו מבריק, לעתים לא. כך "בלייד ראנר" - שאינני סובל אך יש בו כמה רגעים שלא מצאתי בשום מקום אחר - ו"ג'י.איי. ג'ין" – בו דמי מור עושה עניין מקרחת - נמצאים באותה רשימה. בניגוד לאחרון, סרט המלחמה הנוכחי אינו פריט ביוגרפי שסקוט צריך להסתיר בקורות חיים שלו, וגם אם אינו מגיע לקרסוליים של האפוסים המלחמתיים של קופולה או קובריק - אבל בעצם תראו לי מי כן – הוא מצליח היכן שכמעט כולם נכשלים. ג'רי ברקורהיימר, שפיטם את הגידול הממאיר "פרל הארבור", יודע על מה אני מדבר, ואולי כדי לכפר על טעות אחת או שתיים הפיק את הסרט הזה בשביל סקוט.

סקוט מביא אותה בסיבובית הפוכה

"בלאק הוק דאון", המבוסס על ספרו של מארק בודן, מגולל תקרית אחת אי שם בשנת 1993, על רקע מלחמת האזרחים במוגדישו שבסומאליה. הידיד האמריקאי, שרוצה רק לעשות טוב, ניסה לחטוף שני קצינים סומאליים על רקע סכסוך בחלוקת המזון. פעולה קצרה בת שעה הפכה למסע איום של 18 שעות. לאחר שיחידת העלית האמריקאית ספגה אר.פי.ג'י. באחד הבלק-הוקים שלה, המסע חזרה לבסיס דרך הרחובות הצפופים, שסקוט מתאר ברצינות רבה כל כך, יגרום לכל ילד בריא מהמזרח התיכון להרעיד ריס ולקמט גבין. הפעולה שבאה לעשות רק טוב הביאה ל-18 הרוגים מהצד של ארץ האפשרויות ו-1,000(!) מהצד הסומאלי.
הסרט, שאמור היה לעלות לאקרנים במרץ 2002, הקדים ועלה כבר בדצמבר. נחשו מדוע. צעד זה התברר כנבון במיוחד, הכניס לכיסם של הפקידים 101 מליון דולר עד כה והביא גם ארבעה מועמדויות לאוסקר (בימוי, צילום, עריכה וסאונד). למרות שנראה כי "בלאק הוק דאון" קולע בבלון הפטריוטיות שהפריחה האומה, סקוט, שלא חייב כלום לעם האמריקאי, מכניס מתחת לחגורה לכל מי שצריך: לדוגמה, בין הלוחמים אין אף חייל אפרו-אמריקאי (במציאות היו רק שניים), ורשימת "הטובים" מתהדרת בסוללת שחקנים מרשימה: ג'וש הארטננט, אריק באנה (שיופיע ב-The Hulk, החדש של אנג לי), יואן מקגרגור, טום סיזמור וסם שפרד. לעומת זאת, הסומאלים מצידם נופלים בזה אחר זה כמו מטרות באולינג צנומות. היו שהאשימו אותו בגזענות. כשחושבים קצת יותר מגיעים לתוצאה אחרת, כי בניגוד למצופה, סקוט אינו נופל לרגליהם של גיבוריו, שטוב להם למות בעד ארצם. הבריטיות המרושעת שלו נוגחת באמריקה, ובניגוד לברוקהיימר ולאמריקה בכלל, הוא אינו סובל את הגיבור האחד. כשהם ביחד זה כבר משהו אחר.

סקוט אוהב גברים. ביחד

"בלאק הוק דאון" הוא סרט על מה שרידלי סקוט אוהב יותר מכל: גברים. ביחד. העובדה שדווקא הוא הביא לנו נשים חזקות כל כך ("הנוסע השמיני", ו"תלמה ולואיז") מלבה זאת (זיכרו מה קורה להן בסוף), וגם ב"ים של חברים" עם ג'ף ברידג'ס, ובעיקר ב"גלדיאטור" (שכדאי היה להפיקו רק בשל הציטוט ממנו באחד הפרקים היפים של "הסופרנוס") מגלה סקוט שקיבוץ של זכרים, שיודעים כיצד לקשור חבלים ולחבר סנדות, הוא-הוא האוטופיה שלו.
סקוט, במשך 143 דקות, שומר על סדר בקבוצת הגברים, מפעיל ומתזמן אותם היטב כמו מפקד אמיתי. הרגע היחיד בו הוא משתחרר מעט ומתרגש באמת, כמו מתקן אופניים שנדלק מפנצ'ר, הוא כשמסוק מתרסק. הנפילה של הבלק-הוקים בסרט, שהושאלו מצבא ארה"ב לכמה ימים ואחר נלקחו לטיול ארוך באפגניסטן, היא יפהפייה, ורק בשבילה כדאי ללכת לסרט או סתם לצאת למלחמה. זו גם הנפילה היחידה בסרט: סקוט לא מועד לרגע; הוא עומד בזמנים, אין לו טיפת חלודה, וכל הכפתורים במקום. הוא גם לא נוסק יותר מדי, אבל לפחות יש לו מקצוע ביד.