"סטלינגרד". המלחמה הגדולה, המלים הקטנות

הידע שלי על מלחמות בא רק מקריאת ספרות, ולכן סברתי במשך שנים שאל תחתית התחתיות של הגיהנום המלחמתי ירד האדם בחפירות במלחמת העולם הראשונה. תוך כדי קריאת "סטלינגרד" התברר לי שמתחת לכל גיהנום יש כנראה גיהנום נוסף, ונכון למצב הידע שלי כיום, סטלינגרד נראית לי כמו תחתית התופת.
לזיגפריד ששון, לרוברט גרייבס, לאביגדור המאירי ולחבריהם שתיעדו את המלחמה הגדולה הראשונה, היה - במרחק משוגע של נסיעה קלה ברכבת - עורף שלא רצה לדעת, ושלא היתה לו דרך להבין. לרוסים שנלחמו בנאצים היו יחידות משנה מאחורי הגב, שהוצבו שם כדי לירות בכל מי שהעז לסגת. והיה גם ה-נ.ק.וו.ד., המשטרה החשאית הסובייטית, שחיסלה אלפי חיילים תוך כדי המצור, גם כשאלה היו פצועים או גוועו מקור, מתשישות ומרעב.
בסטלינגרד התנגשו זה בזה שני השטנים הגדולים של ההיסטוריה, היטלר וסטלין; בשביל שניהם היה לסטלינגרד ערך סמלי ולא רק אסטרטגי, והערך הסמלי הכתיב באופן לא מבוטל את מהלך המלחמה.

המוח מתקשה לקלוט

מי שמתעניין יכול להפיק מהספר הזה הרבה מידע על אופן התנהלותם של שני השליטים מרגע הפלישה לרוסיה, ומידע רב על הדומה והשונה באופיים של המשטרים שכוננו, ככל נוגע לקשר לסטלינגרד. מי שמתעניין במהלכיו של אחד הקרבות הגדולים בהיסטוריה, ימצא בספר פירוט בכל רמה אפשרית, כולל מפות וחצים. כולל תנועה של מאות קילומטרים, ותנועה בתוך תל הריסות של בניין. המחבר, ככלות הכול, הוא היסטוריון צבאי על-פי מקצועו.
אני בורה בענייני צבא, התקשיתי לעקוב אחרי כל הקורפוסים, הדיוויזיות והבטליונים, ולמרות זאת לא התפתיתי לדלג על אף פיסקה. בין השאר משום שהספר הזה משלב, בכל עמוד כמעט, בין התנועות הגדולות של הכוחות הגדולים והשחקנים הגדולים, לבין תמונות מקפיאות דם מהשטח, וציטוטים קצרים, מקפיאי דם, מפי דמויות שחולפות לרגע לפני שהן נעלמות לנצח, איש לא יודע לאן.
ויש גם מספרים שהמוח מתקשה לקלוט, או נכון יותר, שהדמיון לא ממש מסוגל לתרגם למראות. ארבעה מיליון החיילים הפולשים של צבאות-הציר. 485,751 הרוגים של הצבא האדום. 3,500 עובדים אזרחיים ביחידות הקבורה. 994 ילדים ששרדו במחילותיה של העיר הנצורה במצור כפול. שלושים גרם לחם, מנת אוכל יומית של הלוחמים.

סצינות שנחרטות במוח

פה ושם מצטט אנטוני ביוור גם את ואסילי גרוסמן, שבו הוא רואה את גדול סופרי המאה (טעות נסלחת אצל אדם שהקדיש שנים לחקר סטלינגרד), אבל שום תמונה ב"החיים והגורל" של גרוסמן לא התיישבה במוחי כמו כמה סצינות שביוור מתאר, לפעמים בשורה או שתיים. קצין הוורמכט הצעיר שקיבל ממפקדו היתר מפתיע שלא להתאבד. האזרחית שנשלחה למחנה משום שנסוגה בשעה שהבית הופגז. האזרחית שנשלחה למחנה משום שלא נסוגה עד שכוחות הכובש היו קרובים, ולכן נחשבה לבוגדת. הילדים שנורו בקור רוח, כשנשלחו להביא מים לחיילים. הפטיפון של מחלקת התעמולה הרוסית המשמיע נעימות טנגו על פני הערבה הקפואה, לדכא את רוחם של הגרמנים.
"מעת לעת היו השמיים מתבהרים והשמש היתה קופחת על השלג ומסנוורת את העיניים. עם רדת הערב עטו הצללים גוון כחול כפלדה, אך השמש באופק נראתה אדומה כדם ... הם צלעו על רגליהם המכוסות פצעי כפור, שפתיהם מבוקעות מקור עד כדי פצעים פעורים, פניהם עוטים גוון שעווה ... מי שהיו זקוקים לבגדים הפשיטו את הגוויות סמוך ככל האפשר לרגע המוות, שכן לאחר שהגופה היתה קופאת, לא היה אפשר עוד להפשיטה".
מי שמתעניין במהלכים צבאיים יגיד מן הסתם שהוא "מבין יותר" אחרי קריאת הספר הזה. אני יצאתי בתחושה של תדהמה, ושל קושי גדול להבין. בעיקר את מחסני החירום של הנפש, שכאילו היו בלתי-נדלים, משם הוציאו הרוסים את גבורתם.

סטלינגרד. אנטוני ביוור. מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת יבנה. 402 עמ'