אל תצפו למהפכה

כמו כל פוליטיקאי, גם בנימין בן-אליעזר אוהב לדחות הכרעות פרסונליות לרגע האחרון ממש. אבל ההכרעה על הרמטכ"ל הבא היתה צריכה להתקבל, מה גם שיחסיו של שר הביטחון עם הרמטכ"ל הנוכחי, שהגיעו לידי רתיחה בחודשים האחרונים, ביטלו לחלוטין את האפשרות (שלא המריאה באמת מעולם), לפיה תוארך כהונתו של שאול מופז בחצי שנה נוספת. וכך נפל הפור: הרמטכ"ל הבא יהיה אלוף משה (בוגי) יעלון.
ביחס לקודמותיה, היתה הפעם ההתמודדות על ראשות הצבא נקייה מבחישות פוליטיות ותקשורתיות, ובוודאי מהשמצות אישיות. זה נבע מאופיים של המועמדים, ובעיקר ממערכת היחסים הטובה בין יעלון למתחרהו העיקרי, אלוף עוזי דיין. לא פחות מכך, זה נבע מכך שמלכתחילה, לא היתה פה התמודדות של ממש. נכון, ראש הממשלה השתעשע (בעיקר כדי להביע את מורת רוחו מצבא היבשה) ברעיון למנות את אלוף דן חלוץ. אבל צריך להיות מהפכן גדול בהרבה מאריאל שרון מודל 2002 כדי לשים את מפקד חיל האוויר בראש צבא, הנלחם במיתאר של העימות הנוכחי בשטחים. מאותה סיבה, ולמרות שבן-אליעזר מעריך מאוד את אלוף עמוס מלכא, לא היתה מועמדותו של מי שלא היה אלוף פיקוד מימיו משהו שנשקל באמת.
נשארו דיין ויעלון. נגד הראשון ניהל מופז מערכה נקמנית של דיסקרדיטציה, שבמרכזה הטענה שדיין הוא פלספן, ולא ביצועיסט כיעלון (או כמופז). גם קרבתו של דיין לאהוד ברק (שהמליץ עליו לבן-אליעזר, בשיחה ארוכה), וייחוס הדודים שלו, לא הועילו לו במיוחד. אם כישורים פוליטיים הם תנאי הכרחי לרמטכ"לות, דיין אכן לא מתאים: הוא ניהל את המערכה שלו באופן שאפשר לתאר אותו כנאיבי, אולי אפילו מפונק. ברק (או מופז) היה עושה את זה הרבה יותר טוב, ובוודאי הרבה יותר נחוש.
לאיש לא היה הרבה מה לומר נגד יעלון. הוא בעל ניסיון ורקורד, מפיקוד על היחידות המובחרות של הצבא דרך אוגדת איו"ש ופיקוד המרכז, הנושאים גם היום בעיקר הנטל, ראשות אמ"ן וסגנות הרמטכ"ל. הדבר העיקרי שהיה יכול לעמוד לו לרועץ היה דווקא העובדה שמופז, שכאמור אם הוא אומר לבן פואד רואה שחור, תמך בו בהתלהבות שכזו. בן-אליעזר ידע ששר ביטחון אמור להטביע את חותמו במינוי הרמטכ"ל, ובוגי – גם אם פואד עצמו יהיה הממנה – לא יהיה מועמד שלו אלא של מופז. זה לא הספיק כדי לטרפד את יעלון.
בוגי יעלון הוא בן 51. הוא נולד בקרית חיים, שירת כסמל מחלקה בנח"ל המוצנח והשתחרר. לאחר מלחמת יום הכיפורים, אותה עבר כסמל בחטיבת המילואים שצלחה את התעלה, החליט לחזור לצבא. לאחר שפיקד על סיירת הצנחנים הציע לו נחמיה תמרי לעבור לסיירת מטכ"ל, לתפקיד מפל"ג אימונים. מסלול דומה – מהצנחנים ליחידה ועד לפיקוד על הסיירת עצמה – עשו לא מעטים ממפקדיה, כולל תמרי עצמו, יוני נתניהו והמפקד הנוכחי.
סגנון הפיקוד של יעלון כמפקד בדרגות הביניים אופייני גם לתכונות שהתגלו בו כמפקד בכיר: שקט, מקפיד בדוגמה אישית, חייל של חיילים. הוא בלט ביכולת ארגון, בקור רוח וברמת ביצוע, יותר מאשר בכושר גופני או בכריזמה מתפרצת. בכך היה שונה מאוד מרבים מקודמיו ובתוכם דיין, שכסגנו כיהן שבע שנים קודם לכן.
ב-1987 קיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל, היחיד ממפקדיה שזכה בדרגת אל"מ. תקופתו כמפקד היחידה נחשבה למוצלחת מאוד, וכללה – על פי הפרסומים הזרים, את חיסולו של אבו ג'יהאד בתוניס.
ב-1990 היה בוגי למח"ט הצנחנים, תפקיד שגם אותו מילא בהצלחה. בתחילת כהונתו החליט לסגור את מחנה הטירונים של החטיבה בסנור לביקורי הורים, לאחר שהרגיש שמעורבותם עוברת את הגבולות הצבאיים. קמה סערה שחלחלה גם אל העיתונים, אבל בוגי התעקש וניצח. זו היתה בעיניו הוכחה לכך שבמקום שבו הצבא עומד על שלו, בהתאם לערכיו, הוא יוצא גם צודק וגם מנצח.
אחר כך פיקד על אוגדת איו"ש בשנה האחרונה של האינתיפאדה, וכאלוף היה ראש אמ"ן, אלוף פיקוד מרכז וסגן הרמטכ"ל. נטען כנגדו שהוא מתאים את השקפותיו והערכותיו לדרג שמעליו – המקרה הידוע ביותר היה כשאמר, לפני בחירות 1996, שאיראן רוצה בנצחונו של בנימין נתניהו. אחר כך אמרו עליו שהוא מיישר קו עם שלטון הימין. מסנגריו טענו שהוא פשוט אדם האומר את מה שעיניו רואות. לפני שנתיים, במהלך קולני (שלא באשמתו שלו), מינה אותו מופז לסגנו ויורשו המיועד.
"אותו דבר רק יותר, והדגש על יותר", אומר משקיף בעל ניסיון על השאלה איך תיראה תקופת יעלון ביחס לתקופת מופז. יעלון זכה מאז תחילת העימות לפרופיל גבוה במיוחד, בתמיכת הבוס שלו. הוא שטבע את האמירה שמדובר בשלב הנוכחי של מלחמת העצמאות, הוא שהסביר בתוקף שערפאת שולט לחלוטין בשטח, מגלגל במיומנות את הפעולות בין ארגוניו השונים, מצוי בהלך רוח של צלאח א-דין המעדיף למות תוך כדי מאבק.
אם אצל מופז נדמה לעיתים שהתורה הזו היא תרגום שכלתני לפוזיציה רגשית, ברור שיעלון אכן מאמין בה באמת. זה, נדמה לי, יהיה ההבדל העיקרי בין השניים: אצל מופז הכוחניות חשופה יותר, באופן שהפתיע אפילו אנשים שהיטיבו להכירו לפני שמונה לרמטכ"ל. בוגי יהיה אולי מחוספס פחות, אבל לא פחות עיקש ונחרץ.
הכוח המניע של צה"ל בשנה וחצי האחרונה הוא הרצון לנצח. נרדף על ידי טראומת הנסיגה מלבנון (ובעיקר כפייתה על ידי אהוד ברק), משוכנע שבמקום שבו הצבא עומד איתן, ומדבר בקול אחיד ובטוח בעצמו, שום גוף לא יעמוד בפניו, חותר מופז לניצחון הזה. הגדרת הניצחון ("למנוע מערפאת להשיג את מטרותיו בדרך של טרור ואלימות, ולהוכיח לפלסטינים שהדרך הזו לא תוביל לדבר") בעייתית; אבל לא מופז ולא יעלון אינם מאמינים למי שטוען שבהגדרה כזו, שום ניצחון אינו אפשרי.
ההבדל יהיה, בעיקר, בסגנון. בסוף השבוע שעבר הגיע מופז למחנה טול כרם, זמן קצר לאחר שהחלו גברי המחנה לצאת בידיים מורמות. קצינים שנכחו שם הציעו לרמטכ"ל שלא להשפיל את הפלסטינים, בוודאי שלא ברבים; מופז עמד על כך שהפלסטינים יצולמו בעיניים קשורות ובידיים מורמות, שיראו כולם את הניצחון. יעלון אולי יימנע מצעד כזה, ואולי לא. אם ייתן את הפקודה, יעשה את זה יותר בשקט. זה הכל.
בנושאי צבא-חברה ובהכנתו של צה"ל לעתיד יעלון חושב כמו מופז. הוא בקי היטב בבעיות החמורות של מערך המילואים, בבעיות המוטיבציה של המתגייסים ובשינויים שצריכה עצם הגדרתו של הצבא לעבור כדי להתאים את עצמה למציאות החברתית. העמדה הבסיסית שלו היא שאלה דברים שעל החברה לפסוק בהם, וצה"ל צריך להיות מוכן למה שתחליט. אל תצפו שהמהפכה תתחיל ממנו.
בשבועות האחרונים ביצע צה"ל כמה פעולות מסובכות מאוד ברמה הטקטית, מרשימות בניהולן על ידי המפקדים המקומיים (כולל מפקד האוגדה תא"ל גרשון יצחק ומפקדי הצנחנים וגולני). צריך להיות עיקש וחד-גוני בראיית המציאות, כדי להאמין שהן אכן מקרבות את ישראל לניצחון. אבל אל תצפו מיעלון להלך מחשבה אחר, לעמדה שונה מול הדרג שמעליו, לתפיסה אחרת של המצב. אין גם במטכ"ל שמותיר לו מופז קולות אחרים, לפחות לא כאלה המושמעים ביותר מלחש. אם ישתנה משהו אחרי יולי הקרוב, זה לא היה בגלל שהתחלף רמטכ"ל.