לא הבנתי למה רק אני נשארתי בחיים

שוקי פינקלשטיין לא היה צריך שמישהו יספר לו שחבריו לצוות טנק המרכבה נהרגו. בשקט הנורא שהשתרר אחרי הרעש הגדול, כשקרא שוב ושוב בשמותיהם ולא קיבל תשובה, הבין מיד שהוא היחיד שנשאר בחיים.
הם היו ארבעה על הטנק הזה – משה פלד, המפקד; רון לביא, הנהג; אשר זגורי, טען-קשר; ושוקי פינקלשטיין, התותחן שאחראי על ירי הפגזים - כשמטען חבלה רב-עוצמה, שהניחו המחבלים על ידי צומת נצרים, התפוצץ מתחת לגחון. פלד, לביא וזגורי נהרגו במקום. פינקלשטיין עף יחד עם הצריח, שנחת על הקרקע במרחק עשרות מטרים ממקום הפיצוץ, ויצא ללא פגע. את רגע הפיצוץ עצמו שוקי לא זוכר. "מומחים הסבירו לי אחר כך שזו תופעה ידועה", הוא מסביר. "אי אפשר לזכור את הרגע המדויק שבו הטנק נפגע, כי בזמן הפיצוץ מאבדים את ההכרה למשך כמה שניות לפחות".
אבל את הרגעים שבאו אחר כך – לעולם לא ישכח. "צעקתי בכל הכוח שלי 'משה', 'אשר', 'רון', אבל אף אחד מהם לא ענה לי", שיחזר השבוע, חודש וחצי אחרי הלילה ההוא. "הייתה לי הרגשה פנימית כזאת, שזהו, הם אינם. היתה דממה מוחלטת. כמה דקות אחרי כן, כשחובש חיבר לי אינפוזיה ליד, כבר היה לי ברור מעל לכל צל של ספק שרק אני ניצלתי. חיבור אינפוזיה זה דבר אחרון שעושים בסדר הפעולות של החובשים. ידעתי שאם מישהו נוסף היה נשאר בחיים, היו עושים קודם כל את כל הטיפולים הרפואיים הדחופים, ורק אחר כך מטפלים גם בי, כי כמעט לא נפגעתי.
כשהחובש ניגש אלי, הוא שאל אותי אם אני יודע שיש עכשיו משחק של מכבי תל אביב בכדורסל, כי הוא רצה לראות אם אני מבין בכלל מה קורה איתי. אני חושב שהוא היה בשוק לא פחות ממני. קטעתי את השיחה על מכבי ואמרתי לו: 'החברים שלי נהרגו, אני נושם, אני בהכרה'. ביקשתי שיוריד לי את החולצה כדי לבדוק אם יש לי שטפי דם בגוף. ידעתי שחובשים צריכים לעשות את זה".
מה עובר על בחור צעיר, בן 21 בסך הכל, שמאבד ברגע אחד שלושה חברים טובים, שישבו אתו באותו טנק, והוא עצמו יוצא ללא פגע? האמת, קשה לדעת. שוקי פינקלשטיין מתעקש להמשיך הלאה, קדימה. הוא עושה כמיטב יכולתו להשתלב שוב בגדוד, לדבוק בשגרת לוחמים. הוא לא מעסיק את עצמו בשאלות על גורל ונסים, לא נסחף לתיאורים רגשניים, לא שוקע במרה שחורה. אולי הוא באמת בחור חזק במיוחד, אולי קל לו יותר להדחיק הכל ולהסתתר מאחורי חזות "קולית" שאימץ לעצמו, ואולי יום אחד הכל עוד יתפרץ החוצה. בינתיים רק חוט המחשבה שלו – שנקטע לעיתים קרובות במהלך השיחה, בזמן שהמחשבות הפרטיות נודדות לאי שם – והשפתיים, שננשכות מבלי משים, מעידים על הסערה הגדולה שוודאי מתחוללת בנפשו.
"האמת היא שעדיין לא הצלחתי לעכל את זה ששלושת החברים שלי לטנק נהרגו", הוא מודה. "בינתיים כבר נחת על הפלוגה שלנו עוד אסון, כשטנק נוסף התפוצץ ושלושה חברים נוספים – רותם שני, עלאא כביישי ומתן בידרמן – נהרגו. אתה קולט? שישה הרוגים היו לנו בפעילות בנצרים, יותר מעשרה אחוז מהפלוגה. באמת קשה לי לעכל את זה".

הגיוס לצה"ל: "להיות ג'ובניק היה סוף העולם מבחינתי"

שוקי פינקלשטיין נולד בסיאטל, ארצות הברית. כשהיה בן ארבע עלתה משפחתו לישראל והשתקעה בכפר סבא. כשהתגייס לצה"ל, לפני כשנתיים, רצה כמו רוב החבר'ה שלו מהתיכון להגיע ליחידה קרבית. אבל הוא קיבל פרופיל רפואי 64, בגלל בעיות אסטמה, ושובץ כעובד כללי – ג'ובניק – בבסיס של חיל התחזוקה בתל השומר.
"זה היה סוף העולם מבחינתי", אומר שוקי. "אומרים שלצעירים היום אין מוטיבציה, אבל אני דווקא רציתי להיות קרבי, בדיוק כמו כל החברים שלי. מיד כששלחו אותי לטירונות כלל צה"לית ביקשתי שיעלו לי את הפרופיל הרפואי. שלחתי מכתבים, עקפתי סמכויות, פניתי לגורמים בכירים בחיל הרפואה. ויתרתי על טקס ההשבעה בטירונות, כדי להתייצב לבדיקה רפואית שתוכיח שאני יכול להגיע לקרבי, אבל גם אחרי הבדיקה הזאת נאבקתי במשך חודשיים בבירוקרטיה. רק אחרי חמישה חודשים וחצי הסכימו בצה"ל לקבל אותי לשריון והתחלתי טירונות קרבית עם חיילים יותר צעירים ממני. הייתי מאושר".
אחרי הטירונות הוצב שוקי בפלוגת "גולן" של גדוד בשריון, שממוקם בדרך כלל ברמת הגולן. ואז פרצה האינתיפדה וטרפה את כל הקלפים. מכורח הנסיבות, הגדוד הזה נמצא היום בעיקר ביהודה, שומרון ועזה. הפלוגה של שוקי הועברה לפני שישה חודשים לרצועת עזה. המשימה שהוצבה בפניה הייתה להגן על הישוב נצרים ועל הדרך היחידה שמובילה אליו ממעבר קרני שעל גבול הרצועה.
עבור הלוחמים, מדובר במשימה קשה במיוחד, אחת הקשות העומדות בפני חיילי צה"ל. היישוב המבודד ממוקם – כעצם בגרון – בלב אוכלוסייה פלסטינית עוינת, שמונה מאות אלפי תושבים. כדי להגן על נצרים, הוצבו ביישוב, מלבד השריונרים, גם לוחמי גדוד שקד של גבעתי. לא כל החיילים במתחם הענק של צה"ל בנצרים מרוצים מכך שכוחות צבא כל כך גדולים נדרשים כדי לאבטח כמה עשרות משפחות, ולא פעם מתעוררים שם ויכוחים פוליטיים סוערים. אבל השגרה הדחוסה לא מאפשרת לאיש להתמסר לוויכוחים האלה. יש עבודה לעשות.
"מבחינתנו, השריונרים, יום מתחבר ליום והשבועות והחודשים עוברים כרצף ארוך של פעילות אינסופית", מסביר שוקי. "בחודש חודשיים הראשונים למדנו להכיר את הגזרה. אחר כך כבר ידענו לזהות כל אבן וכל גבעול באזור. במסגרת שגרת הפעילות, המארבים בשטח נמשכים שעות על גבי שעות. לפעמים חוזרים ממארב באמצע הלילה ואז מתחילים טיפול בטנק, שיכול להמשך גם שלוש שעות. זה קשה, אבל כל אחד מבין שאם לא נטפל בזחל של הטנק אחרי כל מארב – גם אם זה בשלוש לפנות בוקר ויורד גשם זלעפות – הזחל ייפרס למחרת ואז אפשר להיתקע בלב השטח העוין אפילו למשך 24 שעות עד שיגיע החילוץ".
פלוגת "גולן" של שוקי הפכה בחודשים האחרונים לאחת המפורסמות ביותר בצה"ל בעקבות הלחימה האינטנסיבית שניהלה בגזרת נצרים. הדמות הדומיננטית בחיי השריונרים הוא המ"פ יניב מחלוף ממושב שובה בדרום. הרוב קוראים לו מחלוף, ויש מי שגם מכנים אותו בחיבה "מטרוּף" בגלל התזזיתיות שלו והדרישות התובעניות שלו.
בביקור שערך הרמטכ"ל בנצרים לפני כחודשיים סיפר לו מחלוף, שפעילות הפלוגה כללה לא רק מארבים יומיומיים, שבהם חוסלו מחבלים בדרך לפיגועים, אלא גם פעולות בעומק שטחי הרשות הפלסטינית, באזורים שמהם נורו פצצות מרגמה ורקטות קאסם לעבר יישובים ישראליים. מחלוף התגאה בפני הרמטכ"ל שאול מופז, כי 18 מחבלים חוסלו על ידי הטנקים של הפלוגה. עד יום שלישי שעבר, היום שבו סיימה הפלוגה את משימתה בנצרים ועלתה לפעילות בצפון, עלה מספר המחבלים ההרוגים ל-26. אלא שבינתיים איבדה הפלוגה שישה מלוחמיה.

אחוות לוחמים: "כשנמצאים כל הזמן תחת סכנה, חבר לצוות הופך לבן משפחה"

בערך חודש לפני האסון שובץ שוקי כתותחן בצוות האישי של המ"פ מחלוף. בגלל העיסוקים הרבים של מפקד הפלוגה, פיקד על הצוות בעת הלחימה המט"ק (מפקד טנק) משה פלד. רון לביא מקצרין היה הנהג, יריב מזרחי היה טען-קשר. כמה ימים לפני האסון פרץ ויכוח בין מזרחי לפלד, ומזרחי הועבר מתפקידו. בכל יום שובץ במקומו טען-קשר מצוות אחר. ביום שבו עלה הטנק על המטען הקטלני היה זה אשר זגורי משלומי.
"שמחתי מאוד להגיע לצוות החדש", מספר שוקי, "זה היה כבוד גדול להגיע לצוות של המ"פ. מדובר בצוות ותיק, שמעורב מאוד בכל מה שקורה בפלוגה. אם רוצים לשנות משהו – כמו למשל את סבב היציאות הביתה – לא צריך לעבור מסלול ארוך, אלא פשוט מדברים עם מפקד הפלוגה, שהוא גם מפקד הצוות".
הטנקים של הגדוד הם מסוג מרכבה סימן 3, שנחשבים כיום המתקדמים ביותר בצה"ל. מדובר בטנק בעל מערכות לחימה חדשניות, ממוזג וממוחשב. אבל אחרי שעות ארוכות במארב, השהייה בטנק – מתקדם ככל שיהיה – הופכת למעיקה. "למי שלא היה בשריון, בלתי אפשרי להסביר את השהייה המשותפת בתוך הטנק, את רעות השריונרים, שעליה שמעתי כל כך הרבה שמועות בשבועות האחרונים בהספדים על חברים שלי", אומר שוקי. "מדובר בארבעה אנשים שנמצאים יחד בתוך קופסה לפחות תשע שעות בכל יום, ולפעמים גם הרבה יותר. כדי להישאר ערים באמצע הלילה, חייבים להעביר את הזמן בשיחה. ומדברים על הכל – מהבעיות בבית ועד הציונים שקיבלת בכיתה אל"ף".
"אחרי תקופה קצרה מאוד, אתה מכיר את החברים שלך לצוות כמו שלא היית מכיר אותם גם אחרי כמה שנים, אם לא הייתם יחד בטנק. הרעות נובעת גם מזה שכל הצוות עושה הכל יחד, כל הזמן. יחד יוצאים למארב, יחד חוזרים, יחד מצחצחים שיניים, יחד מנקים את הנשק האישי, יחד אוכלים, יחד הולכים לישון. הקרבה הרבה גורמת הרבה פעמים גם לחיכוכים, אבל גם כשמתעצבנים – אחרי שעה יחד בפעילות שוכחים הכל. למישהו מבחוץ אולי קשה להבין את זה, אבל המציאות של עבודה תחת לחץ סביב השעון ותוך סכנת חיים גורמת לכך שחבר לצוות הוא הופך לבן משפחה".
שוקי מספר, שבחודשי הפעילות הראשונים בנצרים לא העלה בדעתו שמשהו יכול לקרות להם. "כשאתה נמצא בתוך טנק, אתה בכלל לא לוקח את האפשרות הזאת בחשבון. אתה מרגיש מוגן מאוד. כשרואים דרך החרכים את החי"רניקים שמסתובבים בחוץ רק עם קסדה ושכפ"ץ ומנסים למצוא מחסה מאחורי כל עץ, חושבים שלך פשוט כלום לא יכול לקרות, גם כשמדי פעם מתפוצצים מטענים. בתוך הטנק יש תחושה עצומה של כוח. אנחנו פועלים במיומנות, והחי"רניקים זקוקים לנו כל הזמן, כדי לחלץ כלי רכב שלהם או כדי לחסל חוליית מחבלים".

אחרי הפיצוץ: "כשאף אחד לא ענה לי, יצאתי מהצריח ופשוט התחלתי לצעוד"

אבל ב-14 בפברואר, יום חמישי, הנורא מכל קרה. שום דבר דבר לא העיד על האסון שעומד להתרגש באותו ערב, כאשר שוקי וחבריו לצוות היו בעיצומה של עוד פעילות שגרתית, שנועדה לאבטח את הציר לנצרים. באחת השיחות האחרונות, שהתנהלה כשעה לפני האסון ברשת הקשר הפנימית של הטנק, קיטרו הלוחמים על עומס הפעילות ואמרו למשה פלד, מפקד הטנק: "אנחנו לא מבינים איך הסכמת להיות מפקד במקום לוחם מהשורה". "אנחנו נמצאים באחת התקופות הכי קשות שהיו לנו", הוא ענה, "בכלל לא חשבתי פעמיים".
התחקיר המלא של הפיגוע – הפעם הראשונה בה הצליחו הפלסטינים לפוצץ טנק מרכבה – לא הסתיים עדיין ולא הוצג לרמטכ"ל. אבל כבר עכשיו ברור שמדובר במלכודת מתוכננת היטב. הכל החל סמוך לשעה שבע בערב, כשמטען חבלה לא גדול התפוצץ סמוך לאוטובוס של אזרחים שלווה על ידי צה"ל. הפיצוץ נועד, כך נראה, למשוך כוחות גדולים לגזרה. זמן קצר אחר כך ירו המחבלים מאחת הגבעות שלצדי הכביש. צוות הטנק של שוקי קיבל את הפקודה להסתער לעברם. איש לא העלה בדעתו, שבשביל הגישה למקום הוטמן מבעוד מועד מטען ענק – יותר מ-100 ק"ג של חומר נפץ – שהתפוצץ בדיוק מתחת לנקודת התורפה של טנק: הגחון הלא ממוגן שלו.
לאחר הפיגוע התברר, כי הפיצוץ המחריד קרע לחלוטין את הטנק. המנוע הועף כלפי מעלה ופגע בקנה, מה שגרם לצריח להתנתק מהחלק התחתון של הטנק. הטנק לא עלה בלהבות והתחמושת שבתוכו לא התפוצצה. משה פלד, רון לביא ואשר זגורי נהרגו מעצמת הפיצוץ, או שנמחצו תחת הצריח, שנחת על הקרקע. שוקי עף יחד עם הצריח, אבל בדרך נס לא נפגע. "היה פיצוץ ענק ואחר כך שקט נוראי", מספר שוקי. "כשהחברים שלי לא ענו לי, יצאתי מהצריח ופשוט התחלתי לצעוד".
שוקי צעד עד שנתקל בנגמ"ש של גבעתי, שהגיע למקום הפיצוץ. חובש של הכוח טיפל בו בשטח, ואחר כך הוא פונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. שם התברר, כי מהפיגוע יצא עם צלקת קטנה מעל עין ימין, דימום קל ברגל ומכות יבשות בגוף. "בהתחלה לא הצלחתי להבין כיצד קרה ששלושת החברים שלי נהרגו ורק אני נשארתי בחיים", אומר שוקי. "רק מאוחר יותר הראו לי תרשימים שמסבירים בדיוק למה לא נפגעתי. מדובר בהרבה מזל, כי אם מיקום הטנק ביחס למטען היה משתנה בכמה סנטימטרים – גם אני הייתי נהרג שם, בוודאות".
העובדת הסוציאלית של בית החולים הגיעה אליו עוד כשהיה בחדר המיון. "כשהיא הציגה את עצמה", הוא מספר, "הבהרתי לה שאני יודע שהחברים שלי נהרגו, גם מבלי שמישהו בישר לי את זה באופן רשמי. ידעתי שאם היו עוד פצועים, הם כבר היו מגיעים לבית החולים, אבל רק אני הייתי שם. היא נאלצה לאשר את הדברים. מיד אחר כך הגיעו העיתונאים. הם רצו לדעת מה בדיוק היה בטנק, אבל אני חשבתי רק על החברים שלי שנהרגו, והדבר האחרון שרציתי היה להתראיין. בית החולים הציב שומר ליד המיטה שלי, כדי שירחיק את העיתונאים, אבל ברגע שהוא סובב את הגב, אפילו רק לשנייה, מיד היו לי המיקרופונים מול הפה. הבהרתי שאני לא רוצה לדבר, והכתבים כיבדו את בקשתי".

לאבד חברים: "זה היה צוות מיוחד, שאהבתי כל אחד מאנשיו אהבת נפש"

ביום שישי, למחרת הפיגוע, כשצילומי הרנטגן הבהירו מעל לכל ספק ששוקי לא סובל משברים פנימיים, הוא שוחרר מבית החולים ומיהר להלווייתו של משה פלד ברחובות, שם פגש רבים מחבריו לפלוגה. "ההלוויה של משה הייתה מאוד קשה לי", הוא אומר בקול נמוך. "לא יכולתי להבין איך מספידים את המפקד שרק יום קודם עמד בצריח מעלי".

- אתה חושב שהיה לך קשה יותר מאשר לאחרים?

"אני לא חושב שלשאר החברים היה יותר קל. כל אחד מנסה להתמודד עם אסון כזה בדרכו. המוח פשוט לא מצליח לקלוט את האובדן. אחרי ההלוויה התחלתי להבין לאט לאט מה קרה, אבל גם היום אני עדיין לא מעכל לגמרי את גודל האסון. אהבתי מאוד את הצוות שיצא איתי ולא חזר. אני מאוד מתגעגע אליהם. משה פלד היה עבורי יותר חבר ממפקד. הוא עשה איתנו, הלוחמים, פשוט הכל, ובגלל שידענו שכל הוראה שלו היא הוראה של חבר – לא יכולנו להתווכח. עשינו את כל מה שאמר גם כדי לא לפגוע בקשרים בינינו. משה היה האמן של הצוות. לא היו לו כישורים טכניים טובים במיוחד, אז בדרך כלל העבודה התחלקה כך שהוא היה צובע שלטים או מכין סימונים טקטיים, ואנחנו היינו עושים את העבודה היותר טכנית.
רון, הנהג, היה שילוב של נימוס וצניעות. הוא דאג לכולם ולא הפסיק להצחיק. כל מה שעשה, הוא עשה ביסודיות. הוא העריץ את קבוצת מנצ'סטר יונייטד בכדורגל, ובבית, בזמן חופשה, גלש באינטרנט לאתרים על הקבוצה וניצח אוהדים אנגליים בחידוני טריוויה. הוא הביא לפלוגה קלטת וידאו של השערים של מגן מנצ'סטר, ראיין גיגס, והכריח אותנו לראות את כל הגולים בכל פעם שניקינו את הנשק. הוא היה מאושר מזה שכל הפלוגה ראתה את הגולים האלה שוב ושוב, גם כשהסבירו לו שאנחנו רואים את זה רק מחוסר ברירה: לא היו לנו קלטות אחרות והטלוויזיה בנצרים לא מחוברת עדיין לשידורי לווין.
אשר, הטען-קשר, היה כל כך אכפתניק בכל דבר, שכל הפלוגה הייתה בטוחה שאחרי השירות הצבאי הוא יהפוך לראש מועצת שלומי, העיירה שלו. זה היה הצוות שלי. צוות מיוחד, שאהבתי כל אחד מאנשיו אהבת נפש".

האסון השני: "עד כמה שהדבר נשמע נורא, ההלוויות כבר הפכו מבחינתי לשגרה"

אחרי האסון עבר שוקי סידרה של בדיקות רפואיות. הוא הבהיר לכל מי ששמע אותו, שהמטרה שלו היא לחזור לגדוד, שלא הסכים אף פעם להיות ג'ובניק ולא יסכים להפוך לכזה גם עכשיו. המפקדים ביקשו ממנו לקחת את הזמן, לעשות את הדברים בהדרגה. אחרי שבועיים הגיע לגדוד לביקורים קצרים, אבל רוב הזמן נשאר בביתו בכפר סבא. ביום חמישי, לפני כשבועיים, בשבע בבוקר, העירה אותו אמו שרה כשבפיה בשורה נוראה.
"בטלוויזיה דיווחו על שלושה ישראלים שנהרגו מהתפוצצות מטען ליד רכב ישראלי באזור נצרים, ואני מיד הבנתי שעוד טנק הלך ושההרוגים הם שוב החברים שלי מהפלוגה. הרמתי טלפונים לפלוגה וחברים אימתו לי את החששות הנוראיים".
הטנק השני של פלוגת "גולן" התפוצץ כאשר עלה על מטען – דומה בגודלו לזה שפוצץ את הטנק של שוקי – בכביש קרני-נצרים. בנוסף לשלושת ההרוגים, היו בפיגוע הזה גם שני פצועים – מפקד הטנק וגשש שהיו בצריח והוטחו למרחק רב. גם הפיגוע הזה נמצא עדיין בשלבי חקירה.
שוקי: "כששמעתי את החדשות עליתי מיד על מדים ונסעתי ברכבת לבית החולים בבאר שבע, כדי לבקר את הפצועים ולראות את החברים מהפלוגה. מפקד הטנק שנפצע, חיליק גוטמן, היה המפקד שלי במסלול ההכשרה. כשהגעתי לבית החולים, הוא היה באמצע הניתוח.
גם את ההרוגים בפיגוע הזה הכרתי היטב, למרות שהם לא היו מהצוות האישי שלי. את התותחן, רותם שני, כולם הכירו בפלוגה כמי שכל הזמן צוחק. הוא היה חייל צעיר בצוות של ותיקים והפך למקצועי מהר מאוד. הנהג, עלאא כביישי, היה פשוט מקצוען. אני זוכר שכבר בפעם הראשונה שנהג על טנק, בקורס מקצועות השריון, אמרו עליו שהוא נולד עם הגה ביד. על הטען-קשר, מתן בידרמן, אמרו בפלוגה שיום אחד הוא יהיה ראש ממשלה. תמיד היה לו מה להגיד. כשהגיעו קצינים בכירים לבקר אותנו, הוא תמיד התנדב להציג את כל הבעיות וביקש שישפרו את התנאים שלנו.
עברתי מהלוויה להלוויה. עד כמה שהדבר נשמע נורא, ההלוויות כבר הפכו מבחינתי לשגרה. משהו בי הפך לבלתי אנושי. שמעתי את כל ההספדים והכל נראה לי מאוד מוזר. אולי ההתנתקות שעברה עלי בזמן ההלוויות הייתה הדרך שלי להתמודד עם המציאות האיומה".

בחזרה לטנק: "קיבלתי החלטה לנסות לחזור לחיים כמה שיותר נורמליים"

לפני כשבוע נכנס שוקי פינקלשטיין, בפעם הראשונה אחרי האסון, לתוך הטנק החדש שאליו שובץ – הפעם כתותחן בטנק של מפקד הגדוד, סא"ל שמוליק. בגלל האסון שעבר, הוחלט לשבץ אותו בטנק שאל משתתף באופן שוטף בלחימה בשטחים.
הצוות החדש של שוקי נשלח למטווח ירי בבסיס ברמת הגולן. "שמחתי שהמשימה הראשונה שלי בטנק, אחרי מה שעברתי, תהיה ברמת הגולן, ולא בנצרים", מודה שוקי. "גם ככה החזרה לטנק לא הייתה קלה. אבל אחרי כמה דקות חזרתי לעניינים. הפריעו לי רק הכאבים בצלעות, שהרגשתי תוך כדי נסיעה, בגלל המכות היבשות שחטפתי בפיצוץ".

- לא ניסו למנוע ממך לחזור לשרת בטנק?

"אני בטוח שאימא שלי לא מאושרת מזה שאני חוזר לטנק. אני בטוח שהיא הייתה מעדיפה שאני אעזוב את כל זה, אבל לפחות כלפי חוץ היא תומכת בכל מה שאני עושה".

- תחושת הביטחון שלך בטנק לא התערערה?

"ברור שהאסון ערער לי את הביטחון במידה מסוימת. אבל צריך לזכור, שאם בזמן הפיגוע הייתי על טנק אחר, לא על טנק מרכבה, גם אני לא הייתי נשאר בחיים. בזכות המיגון המיוחד שלו, ולמרות הפיצוץ העצום, הטנק לא עלה בלהבות. אחרי האסון הייתה לי פגישה מאוד מרגשת עם אלוף במיל' ישראל טל, שהמציא את המרכבה, ואמרתי לו את זה.
קיבלתי החלטה לנסות לחזור לחיים כמה שיותר נורמליים. אחרי האסונות שפקדו את הפלוגה שלנו כל החברים שלי, בעצם, היו יכולים להפסיק לתפקד, אבל אז המחבלים היו מצליחים להוריד מפעילות פלוגה שלמה. אני יודע שאני יכול להיות עצוב כל היום, לשקוע בזיכרונות ולהעביר את הזמן בהליכה מקבר לקבר. אני מעדיף לנסות להמשיך לחיות. החברים שלי שנהרגו יישארו חרוטים בזיכרון שלי לכל החיים. אני אנסה ללכת הלאה".