ארה"ב: בוטל החוק שאוסר על פורנוגרפיית ילדים וירטואלית

בית המשפט העליון בארה"ב קבע בפסיקה תקדימית ומרחיקת לכת, כי יצירת תמונות פורנוגרפיות של קטינים לכאורה באמצעות תוכנות מחשב, הפצת תמונות אלה ואחזקה בהן, אינה מפירה את החוק. כמו כן, נקבע כי ניתן להציג בגירים שנראים קטינים בתנוחות פורנוגרפיות. הפסיקה הזו מנחיתה מכה קשה על מאמצי הממשל האמריקאי בשנים האחרונות להגביל פורנוגרפיית ילדים וירטואלית.
ברוב של שישה תומכים לעומת שלושה מתנגדים, פסקו שופטי בית המשפט העליון, כי שני סעיפים בחוק למניעת פורנוגרפיית ילדים (CPPA) מ-1996 סותרים את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שמעגן את חופש הביטוי.
מדובר בסעיף שאוסר על הפקת תמונות או תיאור ויזואלי אחר של אדם שנראה קטין (אך אינו בהכרח קטין אלא בגיר או שאינו קיים במציאות הפיזית ודמותו הופקה באמצעות תוכנת אנימציה מתקדמת), ובסעיף שאוסר על הפצה או שיווק של תכנים פורנוגרפיים תכנים במטרה ליצור רושם שהם מכילים תכנים פורנוגרפיים עם קטינים (בדומה לכל הודעות הזבל בדואר האלקטרוני שמפתות גולשים לגלוש לאתרים לצפות בנשים שנראות כמו נערות במהלך פעילות מינית נמרצת).
שני סעיפי החוק שנותרו על כנם אוסרים על יצירה, הפצה או אחזקה בתכנים פורנוגרפיים בהם נראים קטינים אמיתיים ויצירה, הפצה או החזרה של תכנים שנוצרו או הותאמו על מנת להראות קטין אמיתי מבצע פעילות מינית מפורשת. (למשל, שימוש בתוכנת אנימציה כמו פוטושופ כדי להדביק ראש של ילדה לגוף עירום ולפרסם התמונה הזו באתר אינטרנט, כפי שכבר קרה בעבר).
רוב השופטים סברו כי החוק מ-1996, שהרחיב את האיסורים הקבועים בחוק על יצירה והפצה של פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים אמיתיים, היה כוללני מדי והוציא אל מחוץ לחוק יצירות שמוגנות במסגרת חופש הביטוי.
הקונגרס ומשרד המשפטים האמריקאי טענו כי פורנוגרפיה וירטואלית מסכנת ילדים אמיתיים בכך שהיא מעודדת פדופילים ומקשה על המשטרה להבדיל בין תכנים פורנוגרפיים חוקיים לבין כאלה שאינם חוקיים.
אך בית המשפט העליון דחה את הרציונל הזה. "האפשרות כי תמונות כאלה יעודדו ביצוע ביצוע של מעשים בלתי חוקיים אינה סיבה מספקת לאסור על הפצתן", כתב השופט אנתוני קנדי בפסיקת הרוב.

איסור על רעיון

קואליציית "חופש הביטוי", ארגון של מפיצי פורנוגרפיה, עתרה נגד החוק לבית משפט בסן פרנסיסקו נגד החוק. לאחר שבית המשפט הצדיק את החוק, "שאוסר על הפקת תכנים שמגרים את התאבון המיני של פדופילים, מסייעים להם להשתחרר מעכבות ולשבור את ההתנגדות של קורבנותיהם.
עתירה הוגשה לבית המשפט לערעורים, שפסק בדצמבר 1999 כי ה- CPPA מפר בחלקו את ההגנה על חופש הביטוי שמעוגנת בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית. בית המשפט לערעורים קבע ב-1999 כי הממשל לא הצליח להוכיח את הקשר בין פורנוגרפיה וירטואלית לניצול לרעה של ילדים אמיתיים.
בית המשפט העליון אישרר ביום ג' את פסיקת בית המשפט לערעורים והתבסס על פסיקה מ-1982, לפיה פורנוגרפיית ילדים אסורה בגלל הנזק שנגרם לילדים האמיתיים שמעורבים בהפקתה.
"החוק מ-1996 אוסר על תיאור ויזואלי של רעיון – קטינים שמעורבים בפעילות מינית - על אף שנושא זה נוכח בחברה המודרנית ובתרבות במשך דורות רבים", כתב השופט אנתוני קנדי, בפסיקת הרוב.
"תצלומים של מה שנראה כנער או נערה בני 17 המעורבים בפעילות מינית לא בכל מקרה פוגעים בערכי הקהילה או מהווים עבירה על החוק", קבע בית המשפט.
סרטים הוליוודיים רבים ברבות השנים כמו "קאובוי של חצות", "נהג מונית", "הלגונה הכחולה", "אמריקן ביוטי" ואחרים כללו סצינות שעל פי פרשנות מחמירה של החוק עלולות להיות בלתי חוקיות, על אף שהשחקנים שמעורבים בפעילות מינית בסרטים אלה אינם קטינים.

תקדים לוליטה

לא מדובר באיום תיאורטי בלבד. הסרטת "לוליטה" על פי ספרו של נבוקוב לוותה במעקב צמוד של פרקליטים, שביקשו לוודא כי הסרט, שהופץ לאקרנים ב-1997, אינו מפר את חוק ה-CPPA.
"לוליטה", שמגולל מערכת יחסים מינית בין בן גבר בן 45 לילדה בת 12, מעורר מחלוקת רבה מאז פרסום הרומן מאת ולאדימיר נבוקוב ב-1955, אך הסרטת הגירסה האחרונה לרומן ב-1996 נתקלה בקשיים משפטיים שלא היו קיימים בשנת 1962, אז הופצה לאקרנים הגירסה הקולנועית של סטנלי קובריק לרומן.
על פי הוראת עורכי הדין, החליפה כפילה בת 19 את דומיניק סוויין בת ה15, שכיכבה בתפקיד לוליטה, בסצינות העירום בסרט, וכרית הוצבה בינה לבין ג'רמי איירונס בכל פעם שסצינה דרשה מגע פיזי ביניהם.
השופט אנתוני קנדי ציין בפסיקתו, כי לדמותה של יוליה ב"רומיאו ויוליה" טרם מלאו 14 שנים. הוא הוסיף, כי "שייקספיר אולי לא כתב תכנים מיניים מפורשים לקהל הצופים בעידן האליזבתני (תקופת אליזבת, מלכת אנגליה הראשונה במאה ה16) אך במאי קולנוע מודרניים אימצו פרשנות נועזת יותר ליצירה, שעלולה לאסור את הקרנת הסרטים על פי החוק מ-1996.
השופט ויליאם רנקוויסט התנגד לפסיקת הרוב, והצטרף אליו השופט אנטונין סקליה. השופטת סנדרה דיי או'קונר סברה שחלקים מהחוק מ-1996 אינם סותרים את החוקה והגישה התנגדות חלקית. השופט קלרנס תומאס הסכים עם הרוב אך לא שלל את האפשרות שחוק מתוקן שאוסר על פורנוגרפיה וירטואלית לא יעמוד בסתירה לחוקה.
הפסיקה מהווה ניצחון מרכזי עבור ארגוני זכויות האזרח שחששו מפני פסיקה בעלת משמעות מרחיקת לכת על האינטרנט ככלי שמרחיב את הדמיון ומהווה מקום ביטוי פנטזיות. פסיקה בעד חוק ה-CPPA תמנע מגולשים לבטא את הפנטזיות שלהם באמצעים ממוחשבים, סברו המתנגדים לחוק. פסיקה כזו, שאינה פוסלת פורנוגרפיה ממשית בלבד אלא גם את הרעיון של פורנוגרפיית ילדים היא מסוכנת, טענו.

נגד "משטרת המחשבות"

האגודה לזכויות האזרח בארה"ב הללה את הפסיקה. "בית המשפט פסל את ניסיון הממשל לפעול כמשטרת מחשבות", מסרה בהצהרה שפירסמה.
תומכי החוק התאכזבו קשות בעקבות הפסיקה. בצעד נדיר, כינס התובע הכללי, ג'ון אשקרופט, מסיבת עיתונאים בה אמר כי פסיקת בית המשפט העליון "הפכה את מאמצינו להגן על ילדים ולרדוף את אלה שמפיקים ומחזיקים בפורנוגרפיית ילדים לקשה הרבה יותר".
אשקרופט אמר כי יבחן אפשרות לחוקק חוקים חדשים נגד פורנוגרפיית ילדים וירטואלית בקונגרס שישרדו את המבחן החוקתי והכריז כי הנחה תובעים פדרליים לנסח מחדש כתבי אישום שהוגשו נגד חשודים בפדופיליה. "נמשיך להשתמש בכל משאב חוקי שעומד לרשותנו כדי לזהות, לחקור ולתבוע מקרי פורנוגרפיית ילדים", אמר.
על אף שהפסיקה מהווה ניצחון ברור לתובעים, בהם מוציא לאור של ספר על נודיזם, אמן שמצייר קטינים בעירום וצלם שמתמחה בצילום אירוטי, אפשר שהצדק עם אשקרופט, וכי מדובר במדרון חלקלק.
בעקבות השיפור הנמשך בביצועי המחשב והתוכנות הגרפיות, כיצד יוכלו גורמי אכיפת החוק להבדיל בעתיד בין פורנוגרפיה אמיתית לפורנוגרפיה שנוצרה באמצעות תוכנות מחשב? האם הפדופיליה תותר דה פקטו?
בחודש שעבר פתחה הבולשת הפדרלית בארה"ב בחקירה נגד אתר דוגמנות של ילדים שפעל ממיאמי. האתר, childsupermodels.com, הציג ילדות בגילאים 7 עד 16 בתנוחות שמחקות דוגמנויות בגירות.
"ראיתי פורנוגרפיית ילדים ואנחנו מאוד מאוד רחוקים מכך", טען בעל האתר, מארק גרינברג, "אנחנו לא פונים לפדופילים, אנחנו פונים לאנשים שמוכנים לשלם כסף כדי לצפות בתמונות של דוגמנויות שהן ילדות. אין בכך שום דבר חדש".
על אף דבריו של גרינברג, באתר מוצבות פירסומות שמובילות לאתרי סקס. אחד מהאתרים האלה, "מלאך בת עשרה" מציג תמונות של ילדות שנראות כבנות 12 בבגדי ים צמודים עם כותרות כמו "אני ואחותי בטיול בים".
אך ייתכן שהצדק עם גרינברג. דוגמנויות קטינות בגיל 17 עד 12 שמפגינות נוכחות מינית נראות בכל מקום: בערוץ האופנה, בתוכניות הטלוויזיה ובפרסומות. האם לא נכון לקבוע כי הבעיה היא תרבותית וחברתית והפתרון אינו מצוי בבתי המשפט או תחנות המשטרה?