ביקורת הופעה: מנועים רועשים

"אחרי האלכוהול והסמים, אחרי בתי החולים ובתי המשוגעים, באנו לעשות מוזיקה, וסוף כל סוף ניכנס לאולפן להקליט את התקליט הזה", פותח הסולן אביב גדג' את פרק ההדרנים. להקת אלג'יר, בהופעה אחרונה בסיבוב הנוכחי, על הבמה של ה"בארבי", היא להקת רוק ישראלית אותנטית, במובן האהוד בנאיי של המילה. היא מחברת בעוצמה רבה ובהחלטיות מזרח ומערב, לא מתפשרת על האמת שלה ומגיעה לתוצאות מרשימות. אלג'יר היא להקה שבאה לעיר הגדולה מהפריפריה השוממה והמרוחקת, שהתחילה בקטן, עברה קשיים ומשברים, ממשיכה בבינוני, ועוד (כך הח"מ מקווה) תעשה את זה בגדול.
הקונספט הכללי הוא גראנג', ואחר כך גם רוק כבד, בשילוב עם אלמנטים מזרחיים בולטים ונגיעות של פרוגרסיב. כבר בפתיחה מבשר הגראנג' המהודק של 'דבר אלי' על הבאות. ב'האדמה תיפתח' הסאונדגארדני, שר הסולן, אביב גדג': "מי זה בא אלי, פותח את דלתותיי, סוגר את עיני", בקול שמכפיל את הרגיסטר של יורם חזן פי שניים בערך. הדבר האמיתי מגיע בשיר השלישי, 'הביאו את הנגרים', שיצא לאחרונה לרדיו, כשהבסיסט גיל פדידה פותח עם כינור, מגלגל לסולו של הגיטריסט, גבריאל בלחסן, והתוצאה היא על סף הקלאסיקה, שמחייבת שיבוץ בפלייליסט. בשיר הרביעי, 'בתוך הצינורות', עוברת רשות הדיבור לבלחסן, שמנפק את אחד משיאיו של הערב. "לנוע מהר מאש הצלפים, מאש המחשבות…בין ההריסות, בתוך הצינורות", מרעים הקול הגרוני שלו בתחושה צפופה של אסיר בכלא, זרם התודעה המוטרף שלו נעטף בקלידים של גדג', ולפתע הוא לוקח על הגיטרה סולו מדויק, זורם איתו באלגנטיות, ואז עף למעלה עם הדיסטורשן, שמתפוצץ לו ביד כמו חופן של דינמיט.
'דם על הים', השיר החמישי, נפתח ב"כל העולם כולו גשר צר מאוד", אבל התפילה לתקווה הופכת עד מהרה לקיר רעש משוייף ול"אולי איבדתי כל תחושה, כי בעצם אני על הרצפה", כשאלג'יר, שפוסעים באומץ על הגשר שבין הבוסר לבשלות, מצליחים להוציא את המיטב גם מהארד רוק מסורתי. 'קיטש' שמגיע מיד אחריו הוא חגיגה של רוק אתני במקצב ים-תיכוני, שסוחף את הקהל הנאמן לריקודים. החפלה מעבירה עוד הילוך בלהיט 'מנועים קדימה', שילוב פראי ומתפרץ של רוק כבד אימתני עם מזרחית מסתלסלת, שבבת אחת משחרר עוד ערוץ בין הלהקה לקהל, ומשדר תחושה חזקה של הנה זה קורה, הנה 'רוקנ'רול'.

חיבור טבעי של מזרח ומערב

החיבור של אלג'יר בין רוק למוזיקה מזרחית נשמע טבעי. 'פעמוני המאה' נפתח גם הוא עם הכינור של פדידה ועם בלחסן במהאוול א-לה שלמה בר, שמתפתח לקטע בסגנון אהוד בנאי. ב'זרות לנפש' ממשיך הכינור להוביל קו מלודי, ואחרי ההשתוללויות נרשמות בקהל התחבקויות רומנטיות. 'נאמנות ותשוקה', שריד לאלבומם הראשון מלפני שבע שנים, נפתח במנה של רעש, יורד לבלדה עצובה, ועולה, תוך עבודת בס מרשימה של פדידה, לקטע פרוגרסיב ארוך במהלכו צועק גדג' את הטקסט ומעביר את השרביט לבלחסן, שמטלטל בראפ אנרגטי. המתופף, אביב ברק, עושה עבודה טובה לאורך כל הערב.
אלג'יר היא להקה שלוקחת את עצמה ברצינות, מבלי לגלוש למשחקי אגו. כמעט כל שיר הוא קרב לחיים ולמוות, פנים מול פנים, בתעלות צרות, במדבר צחיח. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, הם נשארים צנועים ומחוסרי פוזה, פשוטים וישירים, ונותנים את שלהם מבלי לעשות הנחות, לא לעצמם ולא לקהל הנאמן והקנאי שמחבק אותם שוב ושוב. בהדרנים מוקדש 'שיר הבתולין' לחבר'ה שהולכים איתם לאורך כל הדרך והכריחו אותם לעלות להדרן רביעי, אחרי ש"בבארבי" כבר הדליקו את האורות. ב'יום אחד', ההדרן השני מבין הארבעה, שר גדג': "יום אחד אהיה מאושר, אשלח את הידיים לשמיים, אסע עד קצה העולם". מי ייתן.