מכתב התשובה של עמוס שוקן

עירית היקרה,
הצטערתי מאוד לקבל את מכתבך, גם כי עצוב לי שבמשך תקופה ארוכה כנראה גרמנו לך עגמת נפש כה רבה, גם כי אני מרגיש לפעמים שהמציאות נעשתה כל כך מוטרפת עד כי אנשים שונים רואים בה דברים שונים לחלוטין, ובעצם הפוכים, וגם כי אני רוצה שתישארי מנויה על העיתון (לא רק פרי, גם אני יהודי שמחפש פרנסה).
אני מנסה לחשוב אם מישהו משלושת האנשים שהפנית אליו את המכתב הוא שמאלני-רדיקלי כפי שאת כותבת. בשבילי זה ממש חדש, וככל שזה נוגע אלי, אף פעם לא חשבתי על עצמי ככזה. גם מוזר לי שמישהו יכול לומר על "הארץ" שהוא עיתון אנטי-ציוני, כשבעיני הוא עיתון ציוני לעילא, וכזה היה תמיד.
האם ייתכן שאת רואה בנו דברים שאין בנו, ואינך רואה דברים שישנם? או שאולי אני רואה ב"הארץ" דברים שאין בו ולא רואה מה שיש? בעולם המוזר שאני רואה בזמן האחרון מסביב הכל יכול להיות. אני קורא את הקטע של בני ציפר על ג'ולייט בינוש, וחוזר וקורא, ומחפש היכן יוצא ציפר להגנתה (הגנה שבין אם היתה, בין אם לאו, כבר עלתה לו בחשיפת קלונו כעורך מדור ספרותי טרחן ומשמים). אני מחפש ואינני מוצא. מה שאני כן רואה הוא תיאור שיש בו לעג דק על בינוש שחתמה על עצומה שלא קראה ושככל הנראה גם אין לה ידע בעניין שבגינו נכתבה. אבל אולי אינני רואה בטקסט של ציפר מה שיש בו? זה ייתכן. אולי בימים קשים אלה, לעג דק כבר לא עובר וצריך לדפוק בראש בפטישים? גם זה יתכן.
אני מודה שלא הבנתי מה כל כך מקומם בכותרת "מקרתיזם תוצרת ישראל". אולי היא לא כל כך מוצלחת, אולי קצת קלישאה, אבל כותרת בסופו של דבר היא רק כותרת. "מקרתיזם" הרי כולל רדיפה והתנכלות בגלל דעות שאדם מחזיק בהן. כאן, נדמה לי, הכוונה לסתימת פיות של בעלי דעות מסוימות על ידי ממסדים.
את כותבת ש"הכתבה לוקחת כמובן מאליו את קיומו של מקרתיזם בישראל" ושמיכל פלטי רואה בהתנהגות מפעל הפיס מקרתיזם. קראתי את הכתבה ובסה"כ מצאתי בה תיאור עובדתי, בלי עמדה של הכותבת, של מספר מקרים שקרו בזמן האחרון ושבהם הבעת דעה על ידי אמן גררה תגובה ממסדית נגדית, שאולי יש בה משום ענישה. הפעם האחת שבה נזכרת המילה מקרתיזם בכתבה היא בציטוט ממכתבו של מרדכי וירשובסקי ליו"ר אמ"י.
הכתבה מביאה, כאמור, פירוט של מספר מקרים, ודעות לכאן ולכאן בעניינם, וגם מעמדו האינטרסנטי של פרי בקשר לסרמאגו מובהר. דווקא תגובתם של בעלי חנות הספרים לא ממש דרושה לקורא: הכל ידוע, סרמאגו השווה את מעשי ישראל בג'נין למעשי הנאצים. בעלי חנות הספרים סילקו בתגובה את ספריו מחנותם. זה ברור וזה מובן, ולא נראה לי שהקורא זקוק כאן למידע נוסף. לא כך, אגב, בקשר להתנהגות מפעל הפיס, שנימוקיה הובאו על ידי מיכל פלטי בציטוט מדברים שאמר יו"ר מפעל הפיס שמסבירים את החלטתו.
אלה ימים קשים. העצבים מתוחים וסף הסובלנות נמוך. משום כך אני מבין את תגובתך, אבל אני חושב שאת מאוד מגזימה כשאת מכנה "התכופפות מבישה" את הסכמת הנהלת פסטיבל דוקאביב להקריא מכתב של במאי סרטים שמותח ביקורת על ראש הממשלה, כדברי פינטו, ומביע הזדהות עם העם הפלסטיני, יוצא נגד פעולות ראש הממשלה וקורא לו לחזור לשולחן הדיונים עם ערפאת, כדברי פלטי. בהנחה שיש כאן תיאור סביר של מה שנאמר במכתבו של הבמאי, אני לא רואה בדברים האלה בשום דרך מה שאת רואה: הצהרות תמיכה באויב.
אני בטוח שלא נעלם מעינייך שישראל מתקשה להסביר את עמדתה במקומות רבים בעולם. דווקא הקראת מכתב כזה פותחת פתח גם למישהו לתת תגובה מנומקת ולהראות שלמטבע יש שני צדדים. מדיאלוג כזה ישראל רק מרוויחה, כי בהעדרו דעת הבמאי הזר לא תשתנה, ובפרט אם מכתבו לא יוקרא וסרטו לא יוקרן.
נכון, ההשוואה שעושה פרי בין סילוק ספרי סרמאגו מן החנות לבין סילוק ספרי היהודים בגרמניה היא מגוחכת, אבל היא שלו, לא של "הארץ", וכל קורא יכול לגבש לעצמו דעה על ההשוואה הזאת. אגב, בזמנו היה ויכוח ציבורי על הוצאתו לאור בעברית של ספרו של פרדיננד סלין, שהיה אנטישמי מוצהר, והיו עוד ויכוחים כאלה. כשכתבנו בעד השמעת יצירותיו של ווגנר לא כתבת לי בשצף-קצף כזה, ואני שואל את עצמי אם העמדה הזאת של "הארץ", או העובדה שקראתי בעניין עצום את הספר המדהים של סלין, משמעותם שאני שמאלני-רדיקלי או אנטי-ציוני. אולי כן.
כל מה שאת כותבת על טרטקובר נכתב על ידי מיכל פלטי, אלא שהיא לא תיארה זאת כ"הוכחה נוספת למקארתיזם", והיא דווקא הביאה ציטוט מטרטקובר שאומר שצנזורה מצד הממסד אינה נפוצה בישראל.
אני רוצה להיזהר קצת ולא לכנות את זה מקארתיזם, ואולי בכלל עדיף לא לקרוא למקרים כאלה ואחרים בשמות כוללנים ולכן אולי מטעים, אבל מתחת לכתבה שגרמה לך להתקשר למחלקת ההפצה היתה ידיעה של אורי אילון (שאולי בסערת כעסך על הכתבה נעלמה מעינייך), שסיפרה איך נזף מנכ"ל רשות השידור במנהל הטלויזיה ובמנהל חטיבת החדשות שלה על שידור ראיון עם טריה לארסן. היום התפרסמה ב"הארץ" ידיעה שבימים רגילים הייתי אומר שהיא מדהימה, ואילו בימינו המוטרפים אומר רק שהיא קצת מדהימה: 43 פרופסורים באוניברסיטת בן-גוריון דרשו לבטל הרצאה של יוסי ביילין שכותרתה "דמותו של היהודי במאה ה-21". ייתכן שאת צודקת. מה לנו סיפוריה של מיכל פלטי כשיש לנו דברים כאלה?
אני שואל את עצמי על סמך מה את אומרת שאת "יודעת היטב שתומכי הסרבנות הם בשר מבשרו של 'הארץ' בפרט ורשת שוקן בכלל". זה מפתיע אותי כי אני משוכנע שקראתי ב"הארץ" מאמר מערכת שהביע עמדה ברורה וחד משמעית נגד הסרבנות. אגב, כשקראתי (ב"הארץ") מאמר משפטי מנומק של מיכאל בן-יאיר בעד הסרבנות, או ראיתי בטלוויזיה ראיון בעניין הסרבנות עם עמי איילון, לא סיווגתי אותם כשמאלנים-רדיקלים או כאנטי-ציוניים, לפחות לא עד שקיבלתי את מכתבך. עכשיו אינני בטוח יותר.
בגליון שגרם לך להתקשר למחלקת ההפצה היתה ידיעה נרחבת של עמירה הס על מעשה זוועה, רצח ללא משפט ופציעה של פלסטינים על ידי פלסטינים אחרים. אני יכול להעלות על הדעת שבלחץ הכללי הידיעה הזאת נעלמה מעינייך. בכל מקרה, אני לא ראיתי שעמירה הס עושה הנחות לפלסטינים. היא כתבה לא מעט גם על השחיתות שם, וגם על השמחה אצלם בעקבות פיגועים.
את דיווחיו של גדעון לוי צריך, לדעתי, לקרוא בעיקר כתיאור השפעת הכיבוש הישראלי בשטחים על חיי הפלסטינים. אני מקווה מאוד שהוא כן ייסע מאה מטר להציל חייו של מתנחל, אבל עד שיעמוד במבחן הזה אני מוכן להסתפק בכתבות שלו. לדעתי חובתו של כל אזרח ישראלי לדעת את הדברים האלה, ואין, לדעתי, בכתיבה הזאת או בפרסום הדברים האלה שום דבר שמאלני רדיקלי או אנטי-ציוני. יש שם אנשים, יש להם חיי יום-יום מזופתים, והכיבוש הישראלי הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר בחייהם. אני חושב שאנו צריכים להיות מסוגלים להתייחס לעניין הזה גם מבלי לראות בשורש הרע את סירובם של הפלסטינים לוותר על זכות השיבה. אבל אולי אני טועה.
אם שמאל זה "שטחים תמורת שלום", אנחנו שמאל. אבל אני שואל את עצמי מי מוביל מדיניות חברתית יותר, "הארץ" או הליכוד וש"ס. בהיסוס שמא תחשבי שאני מתעתע, אני רוצה להציע לך שאם תאומץ עמדתו השמאלנית של "הארץ" ומשנתו הכלכלית, מצבן הכלכלי של כל שכבות האוכלוסיה רק ישתפר. הציונות של אריק שרון, אלי ישי, אפי איתם ושותפיהם ברורה לחלוטין. שרון אמר שאין מה לדבר אפילו על פינוי התנחלויות מבודדות. זה דגל שבהחלט אפשר להניף, אבל ברור שהסדר, או תנועה לכיוונו, לא יהיו. תיירים, לכן, לא יבואו, במלונות לא תהיה עבודה, משקיעים זרים ידירו רגליהם מישראל, "מעריב" יוריד 10% משכר העובדים, "הארץ" יקצץ, וזה עוד לפני ההשפעה הממתנת על המשק של התכנית הכלכלית של סילבן שלום. ברור מי הנפגעים העקריים מכל זה.
העמדות הכלכליות ש "הארץ" תמך בהן, עמדות שאת מכנה שמרניות (ניחא, מה זה משנה לי איך קוראים להן), הן עמדות שאימוצן על ידי ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות הביא להעלאת רמת החיים של כל שכבות הציבור הישראלי. ביטול ההגנה על תוצרת הארץ הביאה להוזלת מוצרים שהציבור רוכש (נכון, לעיתים במחיר סגירת מפעלים מקומיים שייצרו אותם מוצרים באיכות נחותה ומכרו אותם במחיר גבוה), ולהעלאת איכות התוצרת הישראלית כתוצאה מתחרות הייבוא באופן שאיפשר לפתח ייצוא ישראלי ניכר. בסופו של דבר התעסוקה גדלה. מה שפעם נקראו מותרות, הפכו לדברים שרבים בחברה הישראלית יכלו להרשות לעצמם.
הטפה עקבית לצמצום מעורבות הממשלה במשק הביאה לפריחת היוזמה ולצמיחה במשק. הפרטת שירותים ציבוריים עסקיים ש"הארץ" תמך בה איפשרה, בין השאר, לכל אחד להחזיק בכיס טלפון נייד, ומחיר נוח לשיחות בינלאומיות. הלחץ על הממשלה לנהל מדיניות תקציבית חיסלה בישראל את האינפלציה, גם אם עמדה זאת חייבה אותנו להתנגד לשביתות שונות למען תוספות שכר. לא שאין בעיות כלכליות וחברתיות-כלכליות במשק הישראלי, אבל אין לי ספק שאימוץ עמדות כלכליות וחברתיות ש"הארץ" תמך בהן והטיף להן במשך שנים תרם להעלאה ניכרת של רמת החיים בישראל. תאמיני או לא, "הארץ" אפילו תמך בהקמתו של ערוץ טלויזיה מסחרי. גם זה הוסיף תעסוקה וצמיחה במשק.
תבדקי את עצמך במה שאת אומרת על נירה רוסו ושירה ברויאר. אני בטוח שתמצאי שכתיבתן אינה מופנית רק לעשירון העליון, והן כותבות גם על מה שאדם ממוצע יכול להרשות לעצמו. סעי קצת בארץ, תראי גינות פרטיות בכל מיני מקומות, ואפילו באדנית בתל אביב אפשר לגדל כמה תבלינים. בכל אופן, כך נדמה לי.
נכון, אנו יקרים יותר מ"מעריב" ו"ידיעות אחרונות". אולי אם היינו מוכשרים יותר היינו יכולים להוריד את מחיר המנוי ולהשיג על ידי כך הגדלת תפוצה באופו שיאפשר לנו לשלם שכר לעיתונאים שעובדים בעיתון. נסיונות שעשינו בכיוון זה בעבר לא הצליחו, לצערי.
מאכזב אותי שאחרי כל השנים שאת קוראת "הארץ" אינך רואה דבר לזכותו. האם ייתכן שבאמת איננו העיתון היחסית סביר שכנראה שכנעתי את עצמי לחשוב שאנחנו? אולי את צודקת, ואין צורך שאתרשם יתר על המידה ממה שכתבו עלינו החודש בעמוד האדיטוריאלי של ה"וושינגטון פוסט", ושאני מצרף לעיונך.
כך או אחרת, עירית, אני מאוד מצטער על החלטתך, והייתי שמח אם היית שוקלת אותה מחדש. אני מבטיח לך שאעמוד על המשמר כדי ש"הארץ" ימשיך להיות העיתון הציוני כפי שהיה תמיד, בשנים טובות ורעות, ושלנגד עינינו יעמדו, כפי שעמדו תמיד, טובתה של מדינת ישראל וטובת האנשים שחיים בה, כמיטב הבנתנו ומצפוננו.
שלך, עמוס שוקן