הנסיך על העדשה

ראשונה, מול "בארבי" מלא בעמידה, עולה קרני פוסטל, פרח מוגן ונדיר, שמגישה טריפ-הופ ואמביינט הנושקים לג'אז ולדאב. עם קונטרבס, צמד צ'לואים, קלידים, סמפלר ורע מוכיח בתופים היא מאירה בנוגות פינות קטנות ואפלות, בשירה החלטית ובעזרת חמישיית שירים שבהחלט משאירה טעם של עוד. "האחרת" היא אכן החימום הראוי ל"האחר".
סחרוף פותח, רק הוא והגיטרה, עם "רואים שלא רואים", כשההרכב מצטרף תוך כדי השיר בעיבוד שנשמע מבטיח. בשיר השני מתברר שסחרוף ורע מוכיח, המפיק המוזיקלי, הסיקו את המסקנות המתבקשות מהשגיאות שנעשו לפני כחודש והכינו שיעורי בית. הם כבר לא באים להוכיח ולפוצץ אף אחד, והעיבודים כבר לא מפילים חללים תחת פגוש הטנק המסתער. החשמלית של אורן לוטנברג, למשל, שנמצא על הבמה כבר מהפתיחה, מוסיפה הרבה. נוספת לכך העובדה שיאיר גורן עושה סאונד הופעה שמתאים לאוזן הישראליות הרבה יותר מהסאונד שעושה פרנקי ליוורט.

שירה בערום מלא

אחרי שנים שהקול המשונן והמנסר של סחרוף התחבא אי שם בין הגיטרות למצילות, הסתובבה השירה שלו בחוצות חלל הבארבי בעירום מלא. שינויי הגישה בעיבודים, בהפקה ובסאונד, לעומת הגרסה הראשונית של המופע, מאפשרים לסחרוף להתגבר על האתגר העצום שיצר במו ידיו – לנפק מופע שעומד בסטנדרטים הכה גבוהים שהעמיד האלבום המופתי שלו. עוד כדאי לציין כי המסורת הסחרופית של עבודה עם "תאורני חושך" הסתיימה ככל הנראה, כיוון שהתאורה היתה הפעם ממצה ויעילה.
"רק מלחמה, אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה" התנבא מיכה שטרית ב"עיר של קיץ", ולא ידע עד כמה יהיה הנושא אקטואלי בשיחה הנינוחה שמנהלות הגיטרות של סחרוף ולוטנברג. ב"נכנע לך" ו"רעש לבן" מתבהר הגשר הניצב בין "האחר" לבין "סימנים של חולשה". "מנהרת הזמן" מפתיע בעיבוד רגוע, על סף הצ'יל אאוט. ב"תני לי מקום" לוקח הסמפלר פיקוד ומארח את הגיטרות למנאז'-א-טרואה. "כמה יוסי" המקפיץ מוביל לאחד משיאי הערב בדמות קטע פרודיג'יסטי. מיד אחר כך סחרוף שובר ל"אבק בנעליים" שמתחיל ברוק ומתגבר בהמשך, בעיבוד ששרד מהגרסה הראשונית. ב"ככה זה (לאהוב אותך)" מרגש סחרוף בנגינת סולו על קלידי מיתרים והקהל מצטרף לשירה. את "שוב שיגעון", רק עם אקוסטית, הוא חותם בציטוט מדילן: "התשובה, חבר, נישאת ברוח".

חינוך ופירגון

במקביל למעמדו הנבדל כסצינת רוק של איש אחד, שאף סחרוף תמיד לאתגר את הקהל שלו ולמשוך אותו לכיוונים אוונגרדיים יותר. הוא משנה עיבודים, מקעקע בכוונה הרגלים ישנים ומרענן מסורות שחוקות. ב"האחר" קוטף סחרוף את פירות החריש העמוק שביצע בעשור שחלף, במהלכו "חינך" את הקהל שלו למורכבות, יצירתיות ומעוף. הוא בורר בתבונה מהרפרטואר העשיר שלו וכיוון שאף פעם לא היה זמר של להיטים מגיב הקהל היטב גם לשירים שאינם כאלה. יחד עם זאת, מצריכות האקספוזיציות של השירים הקשבה, וההקפדה על בתים רגועים יחסית ופזמונים רועשים שוברת את המונוטוניות ומונעת תופעה של להיטי אינסטנט.
סחרוף מפרגן שוב ושוב לחברי ההרכב, ומזמין את עודד פרח להצטרף כמתופף, כשרע מוכיח עובר לחשמלית שלישית. את "האחר" מקדם קטע קצר של גיטרות אסטה-אסטה, ובשיר עצמו שוב אוחז הקול הטורדני הזה, שלא נותן מנוח, שמכריח להאזין למילים ברוב קשב ולמצוא בהן אמיתות כמו "האויב הוא חבר שזנחת" ו"עם הפנים לאחר תגלה את עצמך".
"בואי הביתה" נפתח בזעקה ומתנהל בעוצמה הראויה. אחרי שהורידו את המסך החשמלי של "מונסון", מרימים סחרוף ולוטנברג ראש מהגיטרות ומסתכלים לקהל ישר בעיניים. ב"רועד" שולחים אותם עודד פרח ותום מוכיח על הבס למתפרצת רועשת ואכזרית שמסתיימת בדאנק מהדהד. בסיום "עוד חוזר הניגון" נדלקים האורות, הקהל שר, ואלתרמן מחייך בקברו. ב"חלליות" הבארבי רוקד ושר את המילים של פורטיס. התפילה ב"ריבונו של עולם" זורקת באחת לסיני, אוקטובר 73'.

באמונה עיוורת

ההדרנים, כנהוג אצל סחרוף, הם אירוע חגיגי בפני עצמו. "77" מבליט שלישיית גיטרות יפהפיות. "אין קץ לילדות", בביצוע סביר, הופך את הקהל לגוש שר, רוקע ומחייך. לבקשת השרופים שמוציאים את הגרון בצעקות "ברי ברי", הוא חוזר רק עם רע מוכיח בתופים ל"הדמעות של לילי", מקדיש את "יומהולדת" לדרור נחום ולכל מי שחוגג באותו הערב, וכדי שחדוות השאון תהיה שלמה מחזיר הקהל את ההרכב כולו ל"חם על הירח".
לא סתם מכונה סחרוף "הנסיך". הוא מעולם לא איבד את הקשר עם הקהל שלו ונוהג איתם בענווה. הוא לוחץ ידיים לשורות הראשונות, מאפשר להם ליהנות מחוסר האמצעיות, מבצע שירים לבקשתם ומקדיש אותם עבורם. הקהל של סחרוף הוא קהל נאמן של הכל או כלום, שהולך אחריו כבר כמה שנים טובות באמונה עיוורת. אחרי הכל, היצירה הסחרופית - שלא זו בלבד שמהווה את פס הקול ועמוד האש של הדור, אלא מצטיינת תמיד בתיאור אי-הנחת הכללית מהמציאות - היא אותה עדשה קטנה ומציקה שמפריעה לכולנו להירדם בלילה