לברוח עם גוויה, אקדח ובלשים מנייר

בדרך כלל הם מתחילים בגוויה מדממת ששוכבת על הדפים, ולכאורה היינו צריכים להימתח כמו קפיץ ולרוץ לארון התרופות לגישוש מהיר אחר הווליום, אבל זה לא קורה. ספרות המתח-בילוש-ריגול היא הבריחה הכי טובה ממציאות חיינו שאפשר למצוא בין כריכות קשות או רכות, ולעתים קרובות אנחנו נזקקים לבריחה מוצדקת כזאת, ולו לכמה שעות. הגוויה הרי לא שלנו, ולרוב איננו יכולים להשתתף בצערו של המנוח מפני שהנרצחים במותחנים לעולם משמשים כדמויות משניות, לא לגמרי מוארות, כאלה שלא מספקות לנו עוגנים נאותים להזדהות. אנחנו הולכים עם הבלש, החוקרת, השוטר, העיתונאית-שנקלעה-לזירה-במקרה, רב-המרגלים העצוב, או האנגליה המוזרה שפותרת תעלומות רצח ממעמקי כורסתה בין ספל התה לצלוחית הרקיקים.
במותחנים יש טובים ויש רעים ומוענקת לנו אפשרות נדירה להזדהות עם הטובים. רצח הוא פשע שאיננו יכולים להסכין עימו, קריעה איומה ברקמת הבסדריות של העולם הפנימי שלנו. חמור מכל: כאזרחים, אנחנו לא יכולים להטליא את הרקמה הזאת לבד. אנחנו זקוקים לגיבור או גיבורה שיעשו את העבודה עבורנו, וראה זה פלא, הם מופיעים בכל מותחן. הם עושים סדר בחברה הפגומה שלנו, אנחנו נאנחים לרווחה בעמודים האחרונים, לחיינו ורודות – ולא הרגשנו שבעולם האמיתי חלף בינתיים חצי יום מאד לא מושלם.

יותר גוויות, יותר טוב

כצרכנית מובהקת, אני כבר לא קוראת אגתה כריסטי. עם כל הכבוד לארקיל פוארו ולמיס ג'ין מארפל, הם משעממים אותי: הם כתובים בתבנית שחוזרת על עצמה במידה כזאת, שכבר באמצע הספר לא אכפת לי מה יקרה הלאה. כל העניין במותחן הוא העמוד הבא, הפיתול הבא בעלילה, וכשאלה לא עובדים, הספר מושלך לערימה שהולכת לחנות של המשומשים.
רוב הקוראים שאני מכירה לא יכולים לחצות את אותו מותחן פעמיים ומעדיפים ספר מלא גוויות על פני גוויה אחת מתוארת היטב. אם אתם כאלה, תאהבו את "חוות הגופות" של פטרישה קורנוול, מותחנאית מעולה שהמציאה גיבורה מדהימה, קיי סקרפטה, פתולוגית-חוקרת. לקורנוול יש נטייה מרגיעה לתיאורים גרפיים מצמררים של ניתוחים שלאחר המוות. ואת הספר אפשר להשיג גם בקלטת אודיו, בקולה של גילת אנקורי: מוצר ספרותי מדהים לשעת הספונג'ה השבועית. עוד משל קורנוול בעברית: "חשיפה", "סיבת המוות" ושניהם מומלצים בחום. "צלב הדרום" גם הוא לא רע, אבל מתאים יותר לזמנים פחות לחוצים. קחו אותו לטיסה.
מי שקרא מאות מותחנים בחייו, נוטה לפתח חיבה לתת-הז'אנר של הבלש הלגמרי-לא-מושלם. בעברית, הכי טוב שאני מכירה הוא עדיין "ברזניץ" הותיק של חיים לפיד, ששמחתי למצוא אותו בחנות "מיתוס" ברשת, ויש גם במשומשים. צלילה לעולמו של השוטר הטוב והיגע הזה מובילה למחוזות הזויים לא פחות משל טווין פיקס, אבל הכל מאד פלסטי, והגיבורים ממש קופצים מן הדפים, הושט היד וגע בם.
עוד יותר מצמרר, לחובבי תת-ז'אנר המותחנים-זוועונים, הוא ספרה הראשון והמצוין של לימור נחמיאס, "אמא היתה זוחלת". אחד מאלה שאסור לומר דבר על העלילה שלהם כדי לא לחבל בעונג. הגיבורה הטובה היא חוקרת עצלה.

חפש את האישה

בשנים האחרונות נרשמת עליה משמעותית במספר השוטרות והחוקרות בין דפי ספרים. מי שלא מכיר את ליזי בדיחי של שולמית לפיד, רצוי שיבלה עימה כמה שעות טובות בספר "מקומון". התאהבתם בעיתונאית עם העגילים הגדולים מפלסטיק, המסטיק והסקרנות האינסופית? יש המשכים, בספרים נוספים של לפיד. בדיחי שייכת לזן של אלה-שנקלעו-במקרה, אזרחים משוללי הכשרה משטרתית, שבעירה פנימית עצומה מניעה אותם לפענח את התעלומה. אבל המלכה האמיתית של הז'אנר, באחד המותחנים המדהימים שקראתי מימי, היא העלמה סמילה, מ"חוש השלג של העלמה סמילה" של הסופר הדני פטר הוג. תנו לו להוביל אתכם במבוך של אינטריגות מדעיות-פוליטיות עתיקות יומין עד לקצה חוג הקוטב, בעזרת אשה קצרת-רוח, מעשית להחריד ונטולת כל סנטימנטליות. ובבקשה, הימנעו מן הסרט האידיוטי שנעשה על פי הספר.

אז מה אם אין מלחמה קרה?

אם נמאס לכם משוטרים ורוצחים סתם, הגיע הזמן לעבור למרגלים מכל גווני הקשת הגיאו-פוליטית. כשנדמה היה שתום עידן המלחמה הקרה מבשר גם את מות הז'אנר, הצליח הגדול מכולם, ג'ון לה קארה, לשוב ולהפתיע אותנו בסדרה של ספרים: "מרגל מושלם", "כל אנשי סמיילי", המשחק שלנו", "החייט מפנמה", סינגל את סינגל", ו"בית רוסיה".
כל ספר שבו מופיעה דמותו הנעבעכית של ג'ורג' סמיילי, רב מרגלים עגלגל ואיטי שמתחבא מאחורי משקפיים עבים ומעיל גשם אנגלי, מין פו הדב של העולם החשאי, הוא יצירת מופת, ואני הייתי טורחת לחפש בחנויות המשומשים גם את הראשונים: "המרגל שחזר מן הכפור", "עיר קטנה בגרמניה", "החפרפרת" ו"התלמיד המכובד". עם זאת, בימים האלה, יש לפחות שני ספרים של ג'ון לה קארה שרצוי לדחות למועד אחר. "המתופפת הקטנה" קשור לטבורנו יתר על המידה, ועניינו בחטיפת מחבל פלסטיני בידי זרועות הביטחון שלנו באמצעות "מלכודת דבש" – כך קוראים לפיתוי בעזרת מרגלת שמתחזה לאשה אוהבת. וגם "מאהב תמים ורגשני" של לה קארה לא מומלץ לימים אלה, ובעצם –בכלל לא, כי מדובר בכשלון מפואר של מי שניסה, פעם אחת בחייו, להיות ממשיכו של ד.ה. לורנס. זה בכלל סיפור על משולש רומנטי חסר שחר, ואין בו אפילו גוויה מרגיעה אחת.

מה היה קורה אילו...

רוצים עוד? קוצר היריעה מחייב איזכורים טלגרפיים. מרטין קרוז סמית' יצר את הבלש הכי חביב ב-ק.ג.ב., ארקדי רנקו, והוא מככב ב"פארק גורקי" המצויין וב"מפרץ הוואנה" שתורגם לעברית רק לאחרונה. רוברט האריס חיבר מותחן ספקולטיבי מדהים, "ארץ אבותינו", שעלילתו נסבה על מה-היה-אילו: בהיסטוריה האלטרנטיבית של האריס, היטלר ניצח במלחמת העולם השניה, השנה היא 1964, עוד מעט ייחגג יום הולדת 75 לפיהרר, והחיים – מברלין ועד ארכנגלסק – קשים מנשוא לאזרחים הגונים. וכן, גם "ארכנגלסק" הוא מותחן של האריס. מה היה אילו סטאלין השאיר לדורות הבאים מתנה מזוויעה במיוחד? כדאי לבדוק.
ונניח שעכשיו כבר יום שישי והחנויות סגורות וכל מה שיש לכם בבית זה מחשב: מותחן הרשת הישראלי הראשון, "עירום", נובלה קצרה של רמי אורן, מחכה לכם להורדה במחשב באתר הספרים של סטימצקי. תמורת 15 שקלים מקבלים שעה או שעתיים של בריחה כמעט מושלמת, והופ –דילגנו על שתי מהדורות חדשות בלי להרגיש.
המלצות נוספות יתקבלו בשמחה. אלה שהובאו כאן אינן אלא כמה מאהבותיה הגחמניות של אשה אחת, והעולם הרי מלא גוויות ספרותיות ובלשים מצויינים, וגם סיבות מצויינות לברוח איתם מן היום-יום המעיק.