חשיבותה של אי-רצינות

שש שנים עברו מאז אלבום הבכורה "Entroducing", ודי. ג'י שאדו (ג'וש דייויס בפי אמו) חוזר דרך פרוייקטים צדדיים אל עולם הפופ, שעורך לו קבלת פנים של מגה-סטאר. בדומה לרדיוהד רגע לפני "קיד איי", הציפיות ממנו כל כך גבוהות, עד שפחות מאלבום חדש שיביא עמו ישועה גדולה לאמנות האספנות והסימפול יתקבל באכזבה. הציפייה כשלעצמה בלתי אנושית, מה גם שעולם המוזיקה האלקטרונית שונה כיום לגמרי מכפי שהיה בימי הזוהר של הטריפ-הופ: הטריטוריה אינה בתולה יותר, כך שכדי להנפיק עוד אלבום היסטורי, די.ג'יי שאדו צריך ממש להיוולד מחדש, מה שלא קורה באלבומו הנוכחי "The Private Press", אם כי שאדו לא נשאר במקום ומנפיק עוד יצירה נהדרת. לא בטוח שתהיה לאלבום החדש את אותה השפעה שהיתה ל-"Entroducing", מאלבומי ההיפ-הופ-דאנס החשובים של כל הזמנים, אבל הוא לפחות ימגנט סביבו את ההתרחשויות השנתיות של אמנות המוזיקה האלקטרונית.
אם דן דה אוטמייטור מת להיות ג'ו מיק (מפיק אנגלי מופלא ומטורף מהסיקסטיז) של הדור החדש, אז דייויס הולך בדרכי המפיק הקליפורני דייויד אקסלרוד, גם הוא מהסיקסטיז, לבן עם דיבוק לכל מה שיוצא מהגטו. אבל עדיין, במובן מסוים, די.ג'יי שאדו הוא, יותר מכל דבר אחר, הג'ימי הנדריקס של עולם הסאמפלרים. גם הביוגרפיות מסגירות נקודות דמיון: שניהם אמריקנים שהיו צריכים להגיע לאנגליה כדי לזכות בחשיפה בינלאומית. את הנדרקיס גילה צ'ס צ'נדלר מ"האנימלס", את ג'וש דייויס גילו היזמים הבריטים הצעירים של Mo’ Wax. גם אידיאולוגית הם דומים: הנדריקס, למרות שהיה מוזיקאי שחור בתקופה של פוליטיקה שחורה סוערת מאוד, נותר א-פוליטי במוזיקה שלו (הוא, כאמור, דחה ניסיונות שכנוע של הכוח השחור להצטרף אליהם). כך גם די.ג'יי שאדו, שכנביא היפ-הופ אמנותי לא עושה שימוש בתפיסות חברתיות (פאבליק אנמי, למשל) או אנטי-חברתיות (הגאנגסטה-ראפ), אלא פועל יותר ברוח הבריטית של הז'אנר, כלומר היפ-הופ כצליל הרקע של הרחוב, כדרך לתיאור ותיעוד קצב חיים ותחושות יומיומיות. דייויס, כמו הנדריקס, עוסק ביצירת מוזיקה שהופכת את החיים שלנו לעולמה של אליס בארץ הפלאות: המוזיקה שלו נותנת תחושה שהכל אפשרי, שהחיים רוויי מסתורין ושכלום לא בטוח.
במסורת של הנדריקס, שחיבר בעזרת הגיטרה שלו בין הדלתא-בלוז למאדים (אם נתבסס על הציטוט של אריק ברדון כדימוי לדרך הארוכה שהלך הגיטריסט הדגול), הרי די.ג'יי שאדו מחבר בעזרת הסאמפלר את הברייק-ביט לכל דבר אפשרי: באלבום החדש הוא נשמע, כמו תמיד, מנצח על להקת ה-Fאנק של ג'יימס בראון, שמחוברת לתזמורת הג'אז המפורסמת של דיוק אלינגטון. אלא שהפעם הוא חיפש מקורות השפעה חדשים מתחום הרוק, וחזר עם אובססיה גדולה ומפתיעה לפסיכדליה (האזינו ל-"Fixed Income") ולמוזיקת גאראז' (האזינו ל-"You can’t Go Home Again" עם הפתיח של "El Condor Pasa " של סיימון וגארפינקל). דייויס הודה כי במהלך 15 חודשי העבודה על האלבום הוא סימפל ספריה שלמה של תחנת רוק עם תקליטים של אמנים עלומי שם מהסיקטיז ועד האייטיז. ו... כן, הוא גם הקפיד להאזין ל"אמניזיאק" של רדיוהד.
עם זאת, כוחו של דייויס נובע מהיכולות הפנומנליות שלו בתחום הקצב. בתקופה של "Entroducing" הוא טען שהוא עדיין תלמיד של תופים, אבל הוא גם מורה. אני לא יודע כיצד הוא מגדיר את עצמו בימים אלה, אבל התופים באלבומו הנוכחי הם מלאכת מחשבת אמיתית. הוא עובד קשה כדי לגרום להם להישמע אנושיים לחלוטין, ורסטיליים ומלאי דמיון. יש כמה רצועות, כמו "Giving Up The Ghost", "Mongrel Meets His Maker" (בה המיקום של הלופ על הריף הוא מבריק), "Right Thing", (שדומה ליצירה סימפונית של ברייק-ביט) ובעיקר “Monosylabik" שפשוט מדהימות באומץ שלהן. יש באלבום גם כמה שירים נחמדים אך מיותרים, אבל כל זה נסלח כי די.ג'יי שאדו עושה מוזיקה יפהפייה, סאטירית ומלאת הומור פנימי. הוא לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי, והוא עדיין עושה אמנות כבירה – קונפליקט שמהווה את עיקר העניין בו. ציון: 9

די.ג'יי. שאדו - "The Private Press" (הליקון)