טור אישי: פאריז מתעוררת עבור סנגל

שלא כמו בשאר סופי השבוע, המסעדה הסנגלית "פריז – דאקאר" שברובע העשירי בפריז נפתחה היום כבר לפני השעה שמונה. ממדו, הבעלים של המסעדה, פרש מפות לבנות חדשות, הכין קנקנים גדולים של תה וקפה, והניח על כל השולחנות סלסלות עם לחם תירס וקרואסונים טריים. בשעה שמונה וחצי הוא הגביר את מכשיר הטלוויזיה, שניצב על הבר במסעדה כשהוא מוקף בדגלי וצעיפי הנבחרת, וציפה לאוהדים הסנגליים שיבואו לראות את נבחרתם במשחק החשוב ביותר שלה מעולם.
בדקות הראשונות של המשחק, עיקר הקהל במסעדה היה מורכב מצוות טלוויזיה, נציג של איזו תחנת רדיו מקומית וכמה צרפתים שהביעו תמיכה נלהבת בנבחרת הסנגלית. "החבר'ה הבטיחו לבוא, אבל כנראה קשה להם להתעורר", אמר ממדו בחיוך עגום, שנעלם גם הוא בדקה העשירית, כשהנריק לארסן העלה בקלות את שבדיה ליתרון 0:1. צוות הטלווזיה ערך ראיון קצר עם ממדו ונטש את המקום, והאוהדים הצרפתים עברו להתרכז בקרואסונים ובקפה.
אלא שהאריות על המגרש ביפן גילו יותר אופי ואמונה מאוהדיהם בצרפת, ואט אט השתלטו על המגרש, והחלו לסכן את השער השבדי. שער השוויון, על סף המחצית, שבר בבת אחת את השתיקה המעיקה במסעדה, וחידש את האופטימיות בממדו, שמיד רץ להזמין את כל האורחים לסיבוב תה נוסף. אט אט החלו סנגלים נוספים לזרום למסעדה, וכשהנרי קמארה הבקיע את שער הזהב ושלח את נבחרתם לרבע הגמר, התפרצו כולם בשאגות שמחה לרחוב פרבורג סנט-דני, שרובו עדיין היה שרוי בתרדמת הבוקר. ברבע הגמר, ממדו מאמין, המסעדה כבר תהיה מפוצצת מאוהדים.

הצרפתים מתאחדים מאחורי סנגל

ההצלחה של נבחרת סנגל, לצד הכישלון הטוטאלי של הנבחרת הצרפתית, חוללו כאן תהליך מוזר. אם הזכייה באליפות העולם ב-1998 נתנה למהגרים - במיוחד הצפון אפריקאים שבהם - איזו דרך להרגיש כצרפתים לכל דבר, הרי שהניצחון של סנגל על צרפת השלים את המהפך: כעת הצרפתים נתלים בנבחרת הסנגלית כאילו היא זו שמייצגת אותם, והסנגלים, מצידם, נהנים מכל רגע.
רוב האוהדים הצרפתים מאוחדים מאחורי הקולוניה לשעבר, שכל שחקניה משחקים בליגה הצרפתית, ושמאומנת על ידי הצרפתי ברונו מטסו. הטון המתנשא כלפי הכדורגל האפריקאי התחלף כאן בבת אחת בהערצה והשתאות; כותרת הבוקר ב"לאקיפ" הייתה "כולנו קמים עבור סנגל", והמשחק מול שבדיה דחה אפילו את העיסוק הפופולארי בניחוש המועמדים להחלפתו של רוז'ה לאמה.
אל-חאדג'י דיוף, כוכבה של סנגל, שמח לספק את הסחורה לעיתונות המקומית: "אנחנו משחקים עבור סנגל וצרפת גם יחד", אמר דיוף. "אנחנו כמו הנבחרת השנייה של צרפת". דיוף, יש לציין, הוא חלומו הרטוב של כל עיתונאי; הוא תמיד ישמח לספק את הכותרת של מחר בבוקר. גם במקרה הזה, הוא קלע למטרה.

מחייכים מול המעצמה המובסת

ההתלהבות של הקהילה הסנגלית מההצלחה של נבחרתם, ממחישה עד כמה הכדורגל יכול להיות אפקטיבי בבניית הגאווה הלאומית, במיוחד במדינות קטנות ועניות. זה מאוד מזכיר את מה שעבר על נבחרת קמרון, לאחר הניצחון ההיסטורי על ארגנטינה במונדיאל 1990. רוז'ה מילה, כוכבה של קמרון, אמר לאחר אותו מונדיאל שהוא לא ישכח כל חייו את רגע הסיום של המשחק, כשפול באייה, נשיא קמרון, עזב את יציע הכבוד כשהוא מוקף במברכים מכל העולם. "זו הפעם הראשונה שבה ראיתי נציג אפריקאי עוזב כמנצח, כשהוא מחייך אל מול ראשי המעצמה המובסת", אמר מילה.
לעבדולה וואדה, נשיא סנגל, היו בשבועיים האחרונים הרבה הזדמנויות לחייך, וכך גם למהגרים הסנגלים בפרוורים העניים של פריז, שאחרי השבועות הקשים שבאו בעקבות הצלחתו של ז'אן מארי לה-פן בבחירות, שוב יכולים להרים את הראש בגאווה.

"אם ננצח, זו תהיה קטסטרופה"

לפני פתיחת המונדיאל אמר ברונו מטסו, מאמנה של סנגל, כי הוא חושש מאוד מפני ניצחון של נבחרתו במשחק הפתיחה. "אם ננצח, זו תהיה קטסטרופה", אמר מטסו ספק בצחוק ספק ברצינות. "אנשים עוד ימותו במהומות שיתחילו בסנגל אם נוציא יותר מתיקו". לשמחתו של מטסו, החגיגות בסנגל עברו עד כה בשלום, ונראה שהאוהדים לומדים להסתגל למעמד החדש שלהם כמעצמת כדורגל. לעומת מטסו רואה השחורות, דיוף בחר להתנבא השבוע בצורה אופטימית יותר. "אני מרגיש שאנחנו יכולים להגיע עד הגמר", אמר דיוף ערב המשחק מול שבדיה. "אני לא רוצה לומר שננצח, אבל אנחנו כבר חולמים להניף את גביע העולם". עם ההגרלה הנוחה יחסית שיש לסנגל ברבע הגמר (היא תפגוש שם את טורקיה או יפן), החלומות של דיוף וחבריו עוד עשויים להתגשם.