גזענות חוקית

הצעת החוק שנועדה לאפשר "התיישבות יהודית בלבד" באה בעקבות פסק הדין שנתן בג"ץ לפני כשנתיים בעתירה של משפחת קעדאן, שביקשה לרכוש בית ביישוב קציר. באחד הדיונים הביע השופט ברק את הדעה כי מדובר באחד התיקים הקשים שהגיעו לדיון בפניו, אך בסיכומו של דבר פסק הדין היה פשוט: המדינה לא יכולה להפלות בהקצאת משאבים, קבע בית המשפט, לא במישרין ולא בעקיפין. על כן, היא לא יכולה להפלות על-ידי הקצאת קרקע לסוכנות, כשזו מוכרת קרקעות ליהודים בלבד. הדבר נובע, קבע ברק, לא רק מכך שישראל היא מדינה דמוקרטית, אלא אף מהיותה "מדינה יהודית": דווקא מכך נובע שאין להפלות את מי שאינו יהודי. פשוט כל כך? לא ממש. עד היום לא זכתה משפחת קעדאן לגור בקציר. אף כי נקבע כי אסור להפלות אותה מראש בשל היותה ערבית, הרי שעל המשפחה היה עדיין לעבור את ועדת הקבלה של היישוב, שהחליטה, הפלא ופלא, שלא לקבל את המשפחה, הפעם בעילה של "אי התאמה חברתית".
אף כי עד כה לא יושם פסק הדין, החליטה עתה הממשלה לתמוך בהצעת חוק שתביא לביטול הקביעה העקרונית שלו, על-ידי כך שהמדינה תוכל להקצות קרקעות לסוכנות להתיישבות יהודים בלבד. האם יש צורך להכביר מילים מדוע חוק כזה עומד בניגוד לעקרונות המשפטיים והמוסריים שכל מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית מתבססת עליהם?
העיקרון של שוויון בהקצאת משאבים והתייחסות שוויונית של רשויות המדינה לכל אזרח ואזרחית הוא בבסיסה של הדמוקרטיה. פגיעה בעיקרון זה, וקביעה שהמדינה יכולה להתייחס לאזרחים באופן שונה ולהפלות אותם בשל מוצאם, היא פגיעה בלב הדמוקרטיה. אם פירוש "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא שהמדינה אכן רשאית להפלות בין אזרחיה בצורה כזו, הרי שהמדינה כבר אינה דמוקרטית (וספק אם היא "יהודית"). מסיבה זו, אם הכנסת אכן תחוקק את החוק המוצע, מן הראוי שבית המשפט העליון יקבע כי אין לו תוקף, שכן הוא עומד בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

נפרד ולא שווה

תארו לעצמכם שמדינה כלשהי היתה מסדירה התיישבות לנוצרים בלבד, או ללבנים בלבד. מדינה שהייתה קובעת בחוקיה (ולא באפליה פרטית לא-רשמית, שגם בה צריך להילחם, שקיימת במקומות רבים), שניתן למשל למכור בתים רק לנוצרים ולא ליהודים. איך היינו קוראים לזה? גזענות, אפרטהייד, "ימין קיצוני", פאשיזם? את אוסטריה של היידר אנחנו מחרימים, מלה פן הצרפתי אנחנו מזדעזעים, אבל אצלנו הגזענות היא ממש "מיינסטרים".
בארצות הברית הבינו בשנות החמישים כי הסיפור של "נפרד אך שווה" – כלומר שלבנים ושחורים ילמדו בנפרד אך בתנאים שווים – הוא שקר, וש"הנפרד אך שווה" אינו שווה באמת. שעצם ההפרדה – בוודאי בתנאים של רוב ומיעוט – יוצרת אפליה. אצלנו אפילו לא טוענים ל"נפרד אך שווה". ברור וידוע לכולם שההפרדה בהקצאת משאבים מתבססת על אי שוויון. שהמדינה לא מקצה קרקעות לערבים ומזניחה את היישובים הערביים. אבל מעבר לכל זה, ההפרדה במגורים, שהצעת החוק הנוכחית מבקשת לחזק, היא חלק מהאופי של החברה הישראלית, שבנויה על סגרגרציה, קרי הפרדה בין הקבוצות השונות.
נדמה שבחברה הישראלית נפוצה התפיסה שכדי לשמור על הזהות, אדם חייב להתגורר בשכנות לדומים לו בלבד. יהודים וערבים, חילונים ודתיים – כולם לומדים בנפרד, ולעתים קרובות מתגוררים בנפרד. אולי זה המקום לשאול האם זו הדרך לחברה שוויונית, או שמא, ברוח החזון הידוע של מרטין לותר קינג, אנחנו צריכים דווקא לשאוף לחברה שבה כל הילדים והילדות יוכלו לשמור על הזהות התרבותית שלהם, אבל בה בעת לגור באותה שכונה, ללמוד באותו בית ספר, ולשחק יחדיו? מימוש החזון הזה אינו פשוט, והוא טומן בחובו דווקא את הסכנה שהרוב ישתלט על המיעוט וימחק את זהותו. אבל נדמה לי שלפחות במציאות הישראלית צריך לחשוב עליו כאלטרנטיבה למציאות הנוכחית.

ד"ר אייל גרוס, מרצה למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי באוניברסיטת תל-אביב