ביקורת: יוסי, ילד שלי מוצלח

בעוד כמה שנים יסותבבו בארץ אנשים טובים, אך טרוטי עיניים. הם ינדדו בין חנות תקליטים אחת לשניה, ישגרו מכתבים לחברות תקליטים, יחפשו באינטרנט - ויעשו הכל, אבל הכל, כדי להניח את ידיהם על עותק מתקליטו של יוסי פרץ, הנושא את שמו.
כמעט בדממה, מלבד השמעות אצל קוטנר, יצא החודש אחד הדיסקים העבריים היפים ביותר של הזמן האחרון. תקליט פשוט, צנוע, אבל יפהפה ומרגש. כזה שרצוי ביותר שישכון במדף בתקליטים שלכם, במקום של כבוד. פרץ מסתובב כבר לא מעט שנים בתעשיית המוזיקה הישראלית. בתחילה הוא היה בלהקת שהבטיחה אך לא קיימה, "דברים שעשיתי עם אחותי" הזכורה מלהיטה "מינה"; אחר כך הוא הוציא תקליט סולו, והתמקד בעריכה דיגיטלית. תקליטו השני מוצא אותו לפיכך בוגר, מנוסה ומפוכח.
אין בתקליט בשורה מוזיקלית יוצאת דופן. הקו של פרץ מלודי מאוד ושמרני מאוד. הכיוון הכללי מזכיר את בילי ג'ואל של הסבנטיז, או את רנדי ניומן. בארץ יצאו תקליטים דומים לעדי מדנס, שפי ישי, ואולי גם תקליטים מוקדמים של רמי קליינשטיין.
הגיטרות והקלידים ממלאים כאן תפקיד חשוב ביצירת הרקע, אבל העיקר הן המלודיות והמילים, העוסקות באהבה למגוון צורותיה, המוגשות בקולו המריר של פרץ. האלבום חף מסאונד עדכני, אבל ניכרת בו מקצועיות רבה מאוד, בזכותם של מושיק קופ המפיק ואספ אמדורסקי המסייע, כך שכל תו ותו נמצא בדיוק במקום.
ארבעה שירים מופלאים יש בתקליט: "כמו בתוך בועה", "מרכז העולם", "לעצור את העולם" ו"רק הכאב הזה". עוד שישה שירים אחרים לא מפגרים אחריהם בהרבה. ובסיכומו של דבר, אלמלא שורה אחת שנשמעת בדיוק, אבל בדיוק כמו קטע מ"דרכנו", זה היה תקליט מושלם.
ציון:9